בארץ ישראל קם העם היהודי? גישה תרבותית במגילת העצמאות

השורה הפותחת את מגילת העצמאות היא הזדמנות להציג את הגישה הבסיסית של מגילת העצמאות – לפיה יהדותנו היא תרבותו של עם ישראל – תרבות יוצרת מאז התנ"ך:

בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל־אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.

המילים היפות האלה מדגישות כי גם התנ"ך הוא חלק מנכסי התרבות שיצרנו. כך נראית תרבות.  התנ"ך משמש כאן לכמה מטרות: להדגשת היצירה והנוכחות בארץ ישראל, להרים קצת גאווה לאומית - שזה אנחנו שיצרנו את התנ"ך שהפך מקודש בעולם הנוצרי ובאסלאם, וכן – שהתנ"ך הוא פרי יצירה אנושית – של עם – שקם בארץ ישראל.

כל זה ממש לא מובן מאליו:

הנרטיב המסורתי דתי מדגיש את הרגע בו קם עם ישראל בציווי הראשון של יציאת מצרים. ה"תורה" לפי השקפה זו ניתנה במעמד הר סיני. מכאן והלאה התרבות הרבנית ממוקדת בלימוד תלמוד ובעיקר גמרא ופסיקות רבנים – והרבה פחות בתורה עצמה, בטח שלא בתנ"ך כמכלול. בן גוריון הכיר ותמך בגישה תרבותית לאומית שהתנ"ך במרכזה, כטקסט עם המון אפשרויות פירוש והתבוננות לרבות שאלות שלא נשאלות בלימוד הרבני – מי כתב את הטקסטים? מתי נכתבו?  באילו נסיבות פוליטיות?  ועוד.

גישה תרבותית והיסטורית לתנ"ך כיצירה אנושית רבת ממדים, היא מאפיין מרכזי של הציונות וההשכלה – מגמה שמתחילה כבר בכתיבתם של רמב"ם, איבן עזרא וכמובן שפינוזה והמשכילים שאחריו – שהפכו לחוקרי המקרא הגדולים, עד לחקר העדכני בימינו.

לימוד תנ"ך בבתי הספר הממלכתיים מבוסס במקור על גישה תרבותית - כלומר לא צמצום בשאלת הפרשנויות הדתיות הספציפיות, אלא התבוננות רחבה הרבה יותר,  מנקודת מבט ספרותית, גיאוגרפית, היסטורית, טקסטואלית (כולל השוואות בתוך הטקסט) וזאת בנוסף להיכרות עם פרשנויות שונות – לרבות פרשנות חילונית בנות זמננו.