האמונה באדם – נטועה עמוק במורשת ישראל. אין סתירה בין ערך אוניברסלי לערך יהודי – להיפך: לא ייתכן ערך אוניברסלי ללא תרבות שמספרת ומלמדת אותו. בני אדם הם בני תרבות. לפחות אחת. מתוך התרבות שלנו אנחנו לומדים על העולם ומבינים שרק במקרה נולדנו אל תוך תרבות מסוימת – ואנחנו בני אדם. שווים במהותם. מהי אותה מהות אנושית? הכושר להשכיל. מתוך השכל יש לנו תודעה עצמית (רפלקסיה) והפנמה של אחדות התופעות, כולל האדם בתוכם. הרעיונות האלה ואחרים נרמזים מהסיפורים שלנו. כמו עץ הדעת שמאכילתו החלו בני אדם להבחין בעצמם. כמו אדם שנברא בצלם – והפרשנים הגדולים בראשם רמב"ם זיהו עניין זה עם התבונה שיש באדם, באמצעותה הוא נדמה לאל. כל אדם.

אמונה באדם עומדת בלב מורשת ישראל – שווה להכיר הוגים ענקיים בלב העולם היהודי: נביאי ישראל כולם (האסכולות שכתבו אותם) הדגישו מוסר אוניברסאלי וביקורת על הפולחן. פילון אלכסנדרוני מנהיג יהודי מצרים במאה 1 לספירה, יצר פילוסופיה יהודית ברוח אפלטון. חכמים רבים ובראשם שושלת הלל ובשיאה יהודה הנשיא – הובילו תיקונים ברוח הלניסטית-רומית פתוחה ("מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – כל התורה כולה). חכמי ספרד היהודיים- אבן גבירול, שמואל הנגיד ורבים אחרים בראשם רמב"ם – העמידו את היהדות כולה על השכל האנושי. שפינוזה המשיך בדרכם ותרם אבן יסוד למחשבה המערבית. ההשכלה שאחריו – מנדלסון, שלמה מימון, נחמן קרוכמל ומאות משכילים עד אחד העם, ברדיצ'בסקי ואחרים - משפיעים עד היום על היצירה היהודית הומניסטית, העברית וזו הליברלית בארה"ב.

למרות שאמונה באדם ניכרת כבר בתנ"ך מאז אדם שנברא בצלם, ונמשכת בספרות החכמים כולל פילוסופים שהידוע בהם פילון מאלכנסדריה: הרי רמב"ם (שלא הכיר את פילון) העמיד משנה אריסטוטלית במרכזה השכל. המעלה הרוחנית העליונה היא ידיעת האל: יסוד היסודות ועמוד החכמת. ההנחה כי האל הוא החכמה האין סופית ובאדם קיימת אפשרות לדעת - מציבה את האדם ושכלו במרכז המאמץ הרוחני. עניין זה שווה בפוטנציאל לכל אדם. רמב"ם לא חשב שיש ליהודים מונופול על האמת. "קבל האמת ממי שאמרה" הכריז, ובפועל פירש את הפילוסופיה המוסלמית- אריסטוטלית של ימי הביניים אל תוך עולם המושגים היהודי. בכך הביע אמונה באדם ובמהותו השכלית ללא הבדלי גזע מין דת ולאום.

שלל הוגים מהעת החדשה – ובראשם משכילים ידועים כמו נחמן קרוכמל, אחד העם, אפרים שמואלי, אליעזר שביד, ומאות אחרים - העמיקו בתיאור ההיסטוריה היהודית ותמורותיה. מכל זאת עולה תמונה ברורה – אנחנו עם חי, ומשתנה כל הזמן. התרבות שלנו עוברת תמורות – ואנחנו כיום בתוך תמורת ענק של שתי זרועות ההשכלה: הליברלית בארצות הברית והעברית בארץ ישראל. כ 80% מעם ישראל. קדמו לנו תמורות גדולות: המחשבה הרציונליסטית בימי הביניים (סעדיה גאון, איבן עזרא, רמב"ם ומאות משכילים נוספים), ולפניהם תמורה הלניסטית עמוקה שהחלה כבר בימי החשמונאים, דרך שושלת הלל וספרות המשנה עד לתקופה הביזנטית בארץ ישראל. וגם קודם עברנו תמורות בתקופה הפרסית והאשורית. כל תמורה כללה מתח בין שימור להתחדשות.

מגילת העצמאות מזכירה את הנאמנות לעקרונות האו"ם ובראשם החלטה 181 על חלוקת המנדט הבריטי לשתי מדינות. הנאמנות להחלטות האו"ם קשורה באמונה כי מוסד זה הוא כלי להבטחת זכויות האדם והשלום. באותה עת בה הוכרזה המדינה, שקד יהודי נכבד - פרופ' רנה קסין, על ניסוח "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האו"ם (ההחלטה הרשמית -דצמבר 1948). זו עדות סמלית לכך שיסודות החירות הצדק והשלום, מהם נגזר "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" הם חלק מהתרבות שלנו – "לאור חזונם של נביאי ישראל" כמאמר המגילה. תרבות עם ישראל שותפה מלאה להשקפה על אודות אדם תבוני הזכאי לפיכך לחירות ושוויון. זו השקפה הנובטת במרכז מחשבת ישראל מהתנ"ך עד זמננו.