אין "ראש השנה" בתנ"ך, אז מה הולך כאן? כמו שהשנה מתחדשת, ככה אנחנו רואים בחג עצמו של ראש השנה, התחדשות תרבותית. ספירת החודשים בתנ"ך מתחילה ב"חודש האביב" ואין להם שמות אלא מספרים. מדובר בלוח שנה שמשי! שהיה נהוג בבית המקדש עד התקופה ההלניסטית (מעט לפני מרד המקבים). מאז הכיבוש ההלניסטי, בתהליך ארוך של מאות שנים, נתקבע לוח השנה המכונה "עברי" שאנחנו מכירים היום. לכן במסכת ראש השנה "ארבע ראשי שנים" – החכמים מצלמים לנו תמונת מצב מורכבת. וכך בראש השנה החל אצלינו – טוב לחגוג את ההתחדשות ואת שאר הסמלים הנלווים לכך. אנחנו עם שיש לו מסורת של חדשנות והשתלבות.

חג הפסח מלא שכבות של התחדשות וערכים טובים. החוקרים נוהגים להבחין בין חג הקורבן המקראי, ובין "חג המצות" המוזכר אף הוא במקרא. אלה חגי תחילת העונה החקלאית באביב הקשורים במיסים שונים לבית המקדש. אבל עם כיבושי יוון ועליית זרם החכמים נדחק הקורבן ולבש החג צורה של סימפוזיון בית מדרשי: מתאבנים, יין, בשר ותהלוכת "אפיקומן" אביבית (אותה ביקשו חכמים לבלום) – במרכז הערב שאלות וסיפורים על האלים – ואצלנו ה"מגיד" סיפור יציאת מצרים. הדגש הועבר לחינוך ("והגדת..") בדגש על חירות, אמונה, תושייה ובפעם הראשונה – "עם ישראל" בסיפור התנכי. גם אם היסטורית, מצרים היא שיצאה מכנען, עבורנו נותרה אמיתת הסיפור המכונן - עם גיבוריו החשובים: אלוהים, משה והעם.

שבועות חג הברית. השבועה. השבועות. חג הקציר הקשור בספירת הזמן מתחילת העונה החקלאית בפסח ובדילוגים של שבעה שבועות, שבעת המינים- לפי הסדר החקלאי של עבודות השדה עד חג האסיף. מובן בתנ"ך ובמחקר, כי תנובת האדמה בה תלויים החיים – נקשרה לברית עם האל ואף למפת השמיים – הזמן השביעוני, הנצחי, הקשור בשנות השמש. זו החוקה. השבועה. של השבועות. "אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה [יוֹרֶה] וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ." (ירמיהו 24) חכמים בתקופה מאוחרת מיקמו את ברית סיני (לפי התנ"ך - "בחודש השלישי" מאז חדש האביב), באופן טבעי – גם זו שבועה. התורה נמשלת לחכמה, למים, ול "דבש תחת לשונך" (שיר השירים) הצטרפה בצדק לחג השבועות. "אשרי אדם מצא חכמה" !

חג האסיף המקראי מסיים את העונה החקלאית שראשיתה בחודש האביב. החודש השביעי נפתח ביום "זכרון תרועה" , עובר ליום כיפור, ובשיאו "חג" (חגים סביב) המקדש, משך שבעה ימים. פשוט שמחה ל"יהוה" – סמל הברית שבלב סיפור יציאת מצרים, והסוכה – "זכר ליציאת מצרים". חגיגת איסוף המעשים החקלאיים מתכנסת אל צניעות הסוכה, הכנסת האורחים, התקווה לשלום והשלווה התלויים כל כך בתבונתנו. כך הוצמדה לחג זה מסורת הקריאה באחת המגילות המרתקות והביקורתיות – קהלת. אל חג האסיף נוסף במקרא חג- שמיני "עצרת"- עצירה ותו לא. אך חכמים צירפו ליום זה מאוחר יותר שמחה על סיום מנהג סבב הקריאה בפרשות השבוע – שמחת תורה. ככל שנראה את התורה כסמל לתבונה ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" כך תהא השמחה שלמה.

עשירי לחודש השביעי, מוזכר בתנ"ך כיום בו הכוהן הגדול בבית המקדש מכפר על עם ישראל באמצעות טקס במרכזו שני "שעירים" (עיזים) וכניסה חד שנתית חשובה אל "קודש הקודשים" שבלב המקדש. במקרא זהו יום שבתון עליו נאמר "ועיניתם נפשותיכם" אך במשנה מוזכר דווקא יום טוב בכיפור, לפחות לאנשים הפשוטים (בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים). אולי זו ההקלה הכללית בגלל הכפרה? חכמים הוסיפו מוטיבים לכיפור: מצד אחד "יום דין" מראש השנה עד ה"חתימה" (יחד עם "עולם הבא" ועוד) ומצד שני קבעו כי כל מה שבין אדם לחברו – חובת האדם לרצות קודם את חברו. גם רמב"ם הוסיף עניין חשוב ביותר - מאז שאין מקדש, במקום כפרה יש "תשובה" – שינוי ההתנהגות לאור התבונה. בימינו מצוין היום בעיקר על ידי עצירה המאפשרת גם נסיעה באופנים, התכנסויות בבתי כנסת לתפילות או בכיכרות עיר למפגשים שקטים.