"אלוהים" לא שייך להשקפה אחת - גם לא דתית בהכרח. שמות שונים ומשמעויות שונות לאלוהים בתנ"ך מעידים על ריבוי השקפות וזרמים בתוך התנ"ך: "שדי", "יהוה" , "אנוכי", "אל", "אדוני", "אהיה", "אל עליון", ועוד. חלקם שמות אלים שאימצנו מהסביבה. בסיפורים המשמעות משתנה. "אלוהים" של ספר ויקרא אומר(ים) "נעשה אדם בצלמנו". "אלוהים" של ספר שמות הם השופטים בשער העיר. האל לפעמים כועס ונוקם ולרוב יודע-כל, אך בפרשת בנותיו של צלפחד (במדבר) שינה האל חוק שהכתיב למשה זמן קצר קודם, לאור תקלה שלא נצפתה במציאות. הנביאים דגלו באל של מוסר עולמי, וגם בברית על הר סיני הדגש הוא מוסר חברתי, שוויון (בשבת) ושלילת אלילות. כל זה יחד – כולל דמותו של אלוהים בשירים של יונתן גפן והמון חילוניים אחרים – חלק מהתרבות שלנו.

אפשר לומר בחיוך שאף אחד לא כתב את התנ"ך. הכוונה שיש כל כך הרבה שכתבו ואחריהם רבים שערכו כך שאין דרך לזהות יוצר אחד. אף ספר כולל ספרי התורה לא נכתב בשלמותו אלא הגיע לידינו אחרי מיזוגים ועיצובים רבים. העושים במלאכה הם אסכולות שונות, לעיתים יריבות, ולרוב חדשניות ביחס לזמנן. זה חלק מהיופי של התנ"ך. פריצות דרך כמו חוקים להגנת האשה (שארה כסותה ועונתה לא ייגרע), או שינוי בהתייחסות לחטא (איש בחטאו יומת) , לחוקי הירושה – כל סיפורי בראשית מורדים במוסכמה של ירושת הבכור, וכו.

בתנ"ך אין "מתן תורה" אלא ברית: וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים (שמות ל"ד 28 ). המילה "תורה" מוזכרת בתנ"ך במשמעות של קובץ חוקים מסוים: "תורת הנזיר", "תורת זבח השלמים".. וכו'. מכאן הריבוי: " אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתֹּורֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה.." (ויקרא כ"ו 46 ) . בתנ"ך מוזכרים כמה ספרים ביניהם "משנה תורה" (כנראה ספר דברים): וְכָ֨תַב לֹ֜ו אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתֹּורָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר (דברים יז 18 ). וכך בהתאמה מופיעים ביטויים מכלילים כמו "תורת יהוה". בספרות בית שני מוזכרת "תורת האלוהים" או "תורת משה" : כַּכָּת֕וּב בְּתֹורַ֖ת מֹשֶׁ֥ה אִישׁ־הָאֱלֹהִֽים׃ (עזרא ג 2 ) . קדושת החומש כחלק מ"מתן תורה" נחשבת לרעיון מאוחר של הזרם הפרושי.

לב הגאווה ביהדות מגילת העצמאות הוא חזון הנביאים שנמצא במרכזה. הדמוקרטיה שלנו נשענת על ערכי היסוד של הנביאים - חירות, צדק שוויון ושלום. אלה יסודות האמונה בכל אדם שיש לו שכל – יכולת לחשוב, והוא יכול להיות ביקורתי, ולכן חופשי ובימינו גם ריבון לחיות בעצמאות כדי לממש את תרבותו. זה ההיפך משעבוד לסמכות או קורבנות מקדש. הנביאים שלנו, כולל אברהם ומשה, ישעיהו, ירמיהו, עמוס, הושע –האמינו בברית האלוהים עם האדם שנברא בצלם – ולכן יש לו שכל וחובה לעשות צדק. "למדו היטב – דרשו משפט" אמר ישעיהו. בן גוריון ידע שאין צורך לכתוב "דמוקרטיה" – כי צדק, שוויון, שלום וחירות הם ממילא יסודותיה המהותיים.

הפסקה הפותחת את מגילת העצמאות נועדה לבסס את זכות העם היהודי בארץ ישראל, אך נושאת גם משמעות רבה לזיהוי היהדות כתרבות: בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי,(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D) בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל־אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים (https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90)הַנִּצְחִי. הנרטיב המסורתי דתי מדגיש את הרגע בו קם עם ישראל בציווי הראשון של יציאת מצרים. ה"תורה" לפי השקפה זו ניתנה במעמד הר סיני. ההכרזה מעצבת השקפה תרבותית לפיה "ספר הספרים" הנו חלק ממכלול היצירות ש"יצר" העם בארץ ישראל – שם "קם". הסיפור התרבותי הרחב שלנו, יודע להכיל גם את הנרטיב המסורתי – כסיפור חשוב. זו יהדות כתרבות.

בזמן שכתבו את מגילת העצמאות והדגישו כי ישראל "תהיה נאמנה לעקרונות עצרת האומות המאוחדות" כבר שקד יהודי בשם רנה קסין, על כתיבת "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של אותו ארגון - האו"ם. המסמך ההיסטורי עבר בהחלטת האום בחודש דצמבר 1948 – כחצי שנה לאחר הכרזת המדינה. העולם החופשי נשען על אותן "אומות השוחרות חירות" שמזכירה המגילה ולא במקרה: אלה המדינות הנשענות על אמונה באדם, שכלו, ושוויון ערכו. ישראל היתה ועודנה חלוצה של השקפה זו – מ"ספר הספרים הנצחי" עד ההשכלה והכרזת המדינה.

"מגילת העצמאות מציינת כי : בְּ־29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 קִבְּלָה עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת הַחְלָטָה (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%94)הַמְּחַיֶּבֶת הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. " החלטה זו היא חלק בשרשרת הטיעונים לזכותו של העם היהודי להקמת מדינה עברית בארץ ישראל. ואולם החלטה זו קובעת כי השלטון הבריטי יוחלף בשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. נאמנותה של ישראל לעקרונות ולהחלטות מועצת האומות המאוחדות כוללת גם את המחויבות לחזון שקבע האו"ם לשטחי המנדט הבריטי – החלטה שכזכור זכתה לריקודים על הגגות ובכיכרות של היישוב העברי. ישראל לא החליפה ולא יכולה להחליף את מחויבותה לאותם עקרונות של "שוויון מדיני גמור" פשוט משום שהם חלק מהבסיס הערכי לקיומה במשפחת אותן "אומות שוחרות החירות".

37 הנציגים שחתמו על מגילת העצמאות הם חברי "מועצת העם" , ועוד לפניהם הוקם "הקונגרס הציוני" שטוען לייצוג עם. אלה דברים לא מובנים מאליהם. ההכרה של האומות בקיומו של עם, ובנציגיו היא לאור זכות יסוד של האדם לחירות ולריבונות. שתי זכויות הקשורות זו בזו משום שאין אדם ללא הקשר קהילתי – רק כך אנו מממשים את היותנו אדם. הלאומיות המודרנית החליפה בהדרגה את הסדר החברתי "הישן" שהיה נהוג באירופה – ועדיין במקומות שונים בעולם: שעבוד על ידי שליט יחיד – מלוכני או אחר. שינוי עמוק זה התחולל לאור הגותם של משכילים רבים ביניהם ברוך שפינוזה שהולידו את ה"עולם החופשי" לאור האמונה באדם.