מעולם לא חשבתי כמה אתגעגע אליה. לבאנליות היום יומית, רוטינה של עבודה, בילוי צהריים מפוהקים עם הקטנים שמתרוצצים בגן השעשועים, המתנה לערב בו אפשר לנוח פרקדן, לבהות במסך במחשבות על מה נאכל מחר בצהריים.
חגי תשרי מביאים לנו נקודת מבט חדשה. זמן עצירה לקלישאה המוכרת בצירוף המילים: חשבון נפש.
נו באמת.. מי יושב על עצמו ועושה מאזן מה עשיתי טוב ומה עשיתי רע?
המקסימום זה לאחל שנה טובה בחצי חיוך לשכן וללכת ביום כיפור לנעילה בבית כנסת.
אולי יש משהו אחר, נוסף, ייחודי, שאפשר לעשות.
כמו לחפש הוויה במהות צירופי המילים: ימי תשובה, שערי שמיים, בן אדם לחברו, כפרה.
איפה אני מול המטען הלשוני שמגיע מעשרות דורות שלפני ומזכיר לי מה סבתא של סבא הייתה עושה אי שם במזרח אירופה, צפון אפריקה או כל מקום אחר במפת הזהות היהודית.

השנה בכמיהה לשגרה עם קולות נפץ ברקע, קבלת התרעה בנייד, מירוץ ילדים לממ"ד ומציאות בלתי נתפסת של משפחות שנקרעו מיקירהן שלכודים בשבי אויב, נזכר שעוד רגע יום כיפור.
כן היום הזה שמחפשים מה לעשות בו.
השנה בעשרת ימי תשובה שלוקחים אותנו מיום "הרת עולם", "זיכרון תרועה" ליום הכיפורים בפתח תשפ"ה. שנה חדשה.
איך תהיה? מה ישתנה בה? כמה אזעקות, טילים, לוחמים במיל' שלא ראו בית, הפגנות מחאה, קריאה לדמוקרטיה, שחיתות שלטונית, יהיו לנו?
השנה מתפללים לשגרה, מייחלים לשעמום, נותנים צידוק לפיהוק, מבקשים שקט.
ימי הקודש וימי החול יכסו על אימת אתמול ויביאו התחלה חדשה של בניה.
אפשר לשאוב כוחות מעצם העצירה, תוך התבוננות אישית, משפחתית וקהילתית. כל אחד על פי דרכו בלב מלא תקווה מתוך מכנה משותף רחב כמו זה החקוק בהכרזת העצמאות שהיטיבה לשלב בין זיכרון הדורות מימי הנביאים עד תקומת החלוצים לבין שאיפה כנה ואמתית לדמוקרטיה שתראה כל אדם ואדם ממקומו בלי הבדלי דת גזע ומין.
נאחל שנשמור על עצמנו, על ביטחון מדינתנו, על שלום ילדינו, כי איש לא יעשה זאת במקומנו.
נייחל לשובם של החטופים במהרה, לשיבת החיילים הביתה בבטחה ולחזרתה של השגרה הטובה, בתקיעה גדולה מלאת כוונה נקרא דרור לתקווה נושנה שתזכיר לנו שבחרנו להיות עם חופשי בארצו ואם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה..
Comments