מאת ד"ר אורן יהי-שלום, רב חילוני.
חילוניים בישראל נשענים על סיפור טוב. לא תמיד הם מודעים לו, אבל זה לא מפחית מעוצמתו, אולי להיפך - האדישות היא סממן ליציבות העוגן שהפך בלתי מעניין משום כך. רק זעזוע כמו איום על יסודות הדמוקרטיה מזמין סוף סוף בירור מחודש – ביטוי לרצון לאחוז במשהו כאשר האדמה רועדת.
[מוזמנים להכיר את "חילוניסט" - חדשות ואירועים קרובים במכון הגות ]
בניגוד לדימוי הקלוקל, הסיפור החילוני יהודי-ציוני, ביסודו אינו הפניית גב למורשת ישראל אלא רק לפרשנות האורתודוכסית שלה. תמצית הגותם של הציוניים המובילים היה היפוך מציאותו הפאסיבית, החברתית תודעתית של היהודי ב"גלות" ובניית תודעת זהות אוטונומית, הנשענת על תבונה, כלומר חירות ושוויון דווקא משום שערכים אלה שוכנים בלב ההגות היהודית לדורותיה כמעט כשם נרדף לאלוהינו: מסיפורי בראשית, דרך חדשנותו של רבי יהודה הנשיא, תעוזתו השכלתנית של רמב"ם, ועד הוגי ההשכלה ששינו את התודעה היהודית בתפוצות היהודים כולם – כולל בארץ ישראל.
היצירה של ישראליים בישראל איננה מביישת אף מסכת תלמודית ולמעשה עולה עליה בהיקפה עשרות מונים: הספרות, המחקר, החקיקה, ה"הלכה" של בתי המשפט, האמנות ועוד אין ספור ביטויים של יצירה ישראלית – מהווים המשך עשיר ומופלא של חיים יהודיים בזמן הזה. בהיבט זה, הזרם החילוני הגדול והגדל מבטא המשכיות יהודית מוצלחת למדי.
ואולם, שני איומים מטילים צל על הסיפור הזה ושניהם עלולים גם להעיב על יציבות הדמוקרטיה בישראל:
ההתבטלות החילונית היא תודעה רווחת. חילוניים רבים אימצו את הדימוי של יהדות-חילונית כמצב יהודי דהוי. אפילו ריקנות, שלא לומר – אוקסימורון: איך "יהודי" שהוא מלאות, יכול להיות "חילוני" שהוא ריקנות?
דווקא האדישות החילונית שיסודה בביטחון תרבותי והדגשת ההווה הפחיתה את הדגש על מרכיבי המורשת ההיסטורית. המשכיל ה"חופשי" - שהיה מלא תוכן של חירות יהודית, הפך "חילוני" מתוך כוונה חיובית להיות חלק מישראל (שאינו כוהן) אך התודעה הרווחת השכיחה את התוכן העשיר של ביטוי זה.
החלל לא נותר ריק: אוחזי המסורת האורתודוכסית שמחים לספר לחילוניים את סיפורו של עם ישראל דרך פרשניו הדתיים, הפוסקים הדקדקנים עד האידיאל החרדי. הנרטיב המסורתי-אורתודוכסי הפך ל "היהדות" עם "ה" הידיעה. כאילו אין בלתו. אבל זהו סיפור צר אחד - שהם אימצו מפחד המודרנה, ומי שמתמצא בתרבות ישראל לגווניה רואה כי זהו אינוס פרשני של המורשת. בן גוריון והוגי הציונות שלפניו מתהפכים בקברם ממש. זו ההתבטלות, והיא רווחת. פחות ופחות חילוניים יודעים להצביע על העיוות שבוצע למסורת ישראל, ובעיקר למנהיגיה הבולטים שידעו תמיד להתחדש והציבו אידיאל של שכל וביקורת.
בהמשך לכך, ניכרת תופעה משלימה – חילוניים רבים אומרים לעצמם: "אם 'היהדות' היא אורתודוכסיה קנאית אנטי-הומניסטית, אז שיעזבו אותי.. אני לא רוצה את המורשת הזו בכלל. אני בעצם "אוניברסאלי". קחו לכם את המילים "יהדות" וגם "מורשת"- כל זה נראה לי כמו דף תלמוד מיושן שהפסקנו לעסוק בו, כולל רבי יהודה הנשיא, רמב"ם.. תנ"ך.. כל זה של ה'דוסים' - ושיסתדרו בלעדיי."
זהו הבלבול החילוני. לא רק טעות ביסודו - אלא גם סכנה:
בני אדם הם חיה המספרת סיפור – והדמיון האוניברסאלי אינו מייצר סיפורים אלא נשען על סיפורים קודמים לו. הערכים האוניברסאליים תקפים לאור האופן הראשוני שאנו מבטאים אותם בתרבות מסוימת – בשפה מסוימת, וממנה אנחנו מתעלים ונפתחים לסיפור האוניברסאלי. כלומר, בלי תרבות מקומית כלשהי - לא היו לנו ערכים אוניברסאליים. מושג ה"טוב" מותנה בקהילה שמעצבת אותו. הבלבול החילוני פשוט שומט מהחילוניות ההומניסטית את בסיסה, מבלי לשים לב לכך.
ומה הסכנה? המחשבה "אני אזרח העולם" כלומר "דמוקרט" ולפיכך אדיש למורשתי - לא רק מפקירה את המסורת לפרשנות קיצונית, אלא גם מתדלקת את הפחד האורתודוכסי ומצדיקה אותו. דתיים רבים בוחרים במסורת על פני הדמוקרטיה לא מתוך בוז לדמוקרטיה אלא מתוך פחד מפני החלופה שמנגד - טשטוש הזהות שלדידם מציעה החילוניות האוניברסאלית! זהו כמובן מעגל המזין את עצמו. לכן אין מנוס מלהודות כי יש לחילוניים ה"אוניברסליסטים" חלק בהקצנה הדתית.
כאשר אנחנו מתבטלים, או מתבלבלים – אנו מפקירים את תרבותנו העשירה לאונס סדרתי בידי קנאים, לאומנים וגזענים, וגם מעניקים להם צידוק לוגי לעשות זאת.
עם ישראל סבל תמיד מן הגזענות והקנאות של העמים בקרבם חי. עכשיו הזמן לגלות את האצילות האחריות והערכים שבשמם עמדנו איתן מול כל אלה כדי להיות עם חופשי בארצו: להאיר את אהבת האדם, את ערכי ההומניזם והדמוקרטיה שנבעה מהם - כי אלה הם הדגל שלנו, ההמנון שלנו ומגילת העצמאות שלנו, והם בלב מורשת ישראל.
Comments