top of page

ההיסטוריה החילונית במגילת העצמאות


מאת: ד"ר אורן יהי-שלום.

האם יום אחד תעגן מדינת ישראל את מגילת העצמאות כחוק יסוד? דווקא בימים בהם מובן שמגילת העצמאות במיעוט פרלמנטרי עצוב – ראוי ללמוד אותה. בתקווה שלא מאוחר מדי.


אוהבי האדם ותומכי הדמוקרטיה המהותית עשויים למצוא את ההכרזה כ"מגילה" של הצהרות - מסמך יסוד המזקק את מיטב ערכינו ושוזר אותם אל תוך הסיפור היהודי-ציוני – ישראלי.


ידועה הפסקה המבטיחה שוויון זכויות ללא הבדלי דת גזע ומין, אך ראוי גם להכיר את הערכים הבולטים בחלקה הראשון של המגילה - הפרק ההיסטורי. נעמוד עליהם מהסוף להתחלה.

המגילה מבססת זכות משפטית בינלאומית להקמת המדינה על יסוד החלטת 29 בנובמבר 47. מי שלא יודע – מדובר בהחלטה להקמת שתי מדינות. אחת ערבית ואחת יהודית, וההיגיון הזה קשור במה שנאמר קודם:

המגילה מזכירה למי שלא יודע כי במלחמת העולם השנייה, לא רק פקדה אותנו שואה - אלא שבני היישוב העברי עצמם השתתפו במלחמה זו – זוהי עוד הוכחה להיותנו עם ככל העמים ולפיכך זכאים להיות "אומה שוות זכויות במשפחת העמים". זכותו של עם להגדרה עצמית נובעת מן האמונה במהות האדם כבן חורין, כלומר בעל תבונה וביקורת, אך גם בעל תרבות הראויה למימוש שלם במסגרת ריבונית.


אגב, פעם, תנועת "חירות" (הליכוד היום), שהיתה מיעוט פוליטי, נאבקה על זכותם של ערביי ישראל לשוויון אזרחי גמור. כמעט מיותר לציין כי שליטה במיליוני אנשים ללא אזרחות – גם כן סותרת ערכים אלה על יסודם הושתתה המדינה.


המגילה מלמדת כי היישוב העברי היה מבוסס כמעט כמו מדינה והיו לו מוסדות לאור חזונו של הרצל - ההוגה הליבראלי שיסד קונגרס ציוני שהיה באופן טבעי כבר מראשיתו - דמוקרטי.

הכרזת העצמאות. תצלום: KLUGER ZOLTAN

הפסקה הפותחת את מגילת העצמאות היא ללא ספק החשובה והמרתקת מכולן – ונדרשת התמצאות תרבותית כדי לעמוד על מהפכנותה:

"בארץ ישראל קם העם היהודי..." – האמנם? מובילי הזרם הרבני מצביעים דווקא על כינון עם ישראל לראשונה במצרים – ממש באותו הערב בו נצטווינו על קורבן הפסח. לפי רש"י – הפרשן המקובל על זרם זה, הרי שהתורה כולה הייתה צריכה להתחיל לא מ"בראשית" אלא מ "והחודש הזה לכם" כלומר הציווי לספור את החודש ולהקריב את קורבן. מכאן גם מסתמנת העדפת זרם זה את הקורבנות, על כללי המוסר של עשרת הדיברות למשל.

בן גוריון וחבריו הדגישו גישה היסטורית-תרבותית של תנועת ההשכלה ולפיה כלל סיפורי התנך שייכים ליוצרים עבריים קדומים – בארץ ישראל. בארץ ישראל "עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" -זוהי גישת המשכילים ובראשם אחד העם שהציב את הפעילות הדתית תחת מטריית תרבותו של עם ישראל.

המשך הפסקה מייצר רצף שיש בו עיגון להשקפת בן גוריון אודות ה"ממלכתיות" אך הרבה מעבר לכך:

"בה חי חיי קוממיות ממלכתית [בארץ ישראל] בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. " ערגתו של של בן גוריון לתנ"ך כ"ספר הספרים" מקבלת כאן משמעות חילונית מובהקת העולה מן הרצף של הפסקה כולה: ספר הספרים הנצחי הנו חלק של "נכסי תרבות" אותו יצר העם היהודי בתקופת הקוממיות. פשוט כך.



גם אם לא היינו מכירים את חוג התנ"ך החילוני בבית ראש הממשלה, ניתן להבין כבר כאן ממגילת העצמאות את השקפתו של בן גוריון ושותפיו המשכילים אודות התנ"ך – לא רק כיצירה המבססת את הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארצו, אלא את היות התנ"ך יצירה תרבותית, שאת יסודות הצדק החירות והשוויון בתוכה, עלינו לחדש בדור הקוממיות הנוכחי - הממלכתי.


זהו היסוד להצעתו של בן גוריון בדבר הקמת "חינוך ממלכתי".

האם ילדי החינוך הממלכתי בימינו זוכים להכיר ערכים אלה מתוך התנך או מגילת העצמאות?


דמוקרטיה נורמלית הייתה אוכפת חינוך שכזה על כלל גווני החינוך בתוכה – וראוי לזכור כי חותמי המגילה מייצגים את כלל הזרמים הציוניים בשעתם.. האם מאוחר מדי לכל זאת ?


הצטרפו למובילי החינוך - מכון הגות

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page