top of page

הפרדה מגדרית במרחב ציבורי? דע מה תשיב

עודכן: 13 במרץ 2023

מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני. (6 דקות קריאה)


כמה מקוממים אולפני הטלוויזיה הדנים בהפרדת נשים וגברים. תמיד יגיע אדם חרדי שיטען "מה עם זכותי להפרדה?" ומולו יימצא איזה רזי ברקאי נבוך בחילוניותו. הפרדת נשים במרחב הציבורי איננה פשרה בין חרדים מלאי דרך וחילוניים ריקניים – אלא הפוך: זו אפשרות, אם בכלל, מוגבלת מאוד, הנובעת מתוך ובתוך השקפה חילונית הומניסטית במקרים חריגים ביותר. ראוי גם לחילוניים, בעיקר עיתונאים בכירים, לדבר על אמונתה החילונית של המדינה:

אין צורך להכחיש שוני בין גברים לנשים כדי לומר את הדברים הבאים. להיפך – אפשר לאהוב את השוני ולחגוג אותו בדרכים שונות. כולל השוני בין זהויות הלהט"ב. השונות רק מעשירה – מקשטת - את אמונתנו במהותם השווה של בני האדם.


בית שמש. צילום: יורם שורק

והנה סתירה: הרי כל מחקר סביר יצביע על שוני דרמטי בין המינים בשלל תחומים, אז מניין הטענה לשוויון? התשובה היא שאנו מאמינים ביסוד משותף לבני האדם: יש המכנים זאת "אנושיות" אבל אם נרד אל סופה, הרי זהו הפוטנציאל להשכיל. שאר ההיבטים האנושיים שלנו משותפים עם שלל החיות.

מידת מימושה בפועל של התבונה משתנה בהתאם לנסיבות חיים ספציפיות – עניין מקומי - שנכפה על אדם. מבחינה ביולוגית אנחנו מין אחד. כושרנו השכלי, בצירוף הנטייה לשיתוף פעולה (שהזינו זה את זה במהלך האבולוציה) הפכו אותנו ליצור מורכב ביותר, וגמיש עד מאוד.

זהו החופש בו אנו מאמינים שיש לכל אדם במהותו – לאור תבונתו.


אנחנו בתחום האמונה. צריך להודות ולחגוג זאת. זו האמונה החילונית. האמונה בשוויון היא פועל יוצא מאותה מהות המוקנית לכל אדם באשר הוא אדם. המושג "אדם"מציין בעיקר את כושר ההתעלות האנושית ופחות את התשתית הביולוגית לכך. לא במקרה נתלו דורות של הוגים מפילון אלכנסנדרוני ועד בית המשפט העליון של ישראל בסיפור האדם שנברא בצלם אלוהים. סיפורים מסייעים בכינון תודעה. אלוהים הוא סמל המלאות התבונית החסד והשלום – אלה ממדים אנושיים המאפשרים לכל אדם במהותו- להתעלות.

האמונה ההומניסטית באדם שהובילה לחילון והחלפת שלטון הכנסייה באירופה איננה עוד אמונה (כמו למשל אמונה באל אחר) המתחרה עם ההשקפה הדתית באותו המגרש.


שלטון הדת מייצג השקפה דוגמטית לפיה ניתנה "אמת" ממעל, בהתגלות – למתווכים אנושיים באירוע פלאי. לכן האפיפיור אינו טועה ו"דעת תורה" הוא מושג מקביל למדי.


אמונה ההומניסטית באדם היא משחק אחר לגמרי – בתוכה מובנית אפשרות של טעות. הרי דווקא ההכרה בתבונת האדם כוללת גם את מוגבלות תבונתו, ומכאן שאין לאיש את כל האמת בכיס. לכן החתירה לחיים ראויים היא שאלה פתוחה לדיון מתמיד, ומכאן בדיוק כוללת אמונה זו ממד של פלורליזם וסובלנות: דווקא השוני מאפשר לאמת, בחלקה לפחות, להתגלות. בדיאלוג.


מדינות העולם ה"חופשי" מיוסדות על אמונה הומניסטית-חילונית (בצירוף הרעיון של ביטוי קהילתי-תרבותי – זו מדינת הלאום). כך התפתח המשטר הדמוקרטי ששמו קצת מטעה: אמנם ה"דמוס" (העם) שולט (קרטיה), מתוך האמונה ביכולת התבונית של כל אדם, ואולם בשל מוגבלות אותה התבונה ממש מתחייבים גם איזונים של כוח. כך הומצאה למשל הפרדת הרשויות, כמו גם המרחב החופשי של הדעות.


זהו ההקשר לדיון חילוני-דתי. אין מדובר בהכרעה יחסית וכוחנית של השחקנים על אותו המגרש. המדינה הדמוקרטית מאמינה באדם. נקודה. מתוך אמונתה זו יש בה ממד של יחסיות – אך הוא מוגבל. אין הוא יכול לחתור תחת יסודות האמונה עצמה.


מדוע הפרדה מגדרית, לצורך הבדלים פיזיולוגיים, היא עניין מקובל וסביר? משום שאין היא פוגמת באמונה במהות האנושית המשותפת. אבל הפרדה שלא לצורך פיזיולוגי עלולה לרמז לחתירה תחת האמונה באדם! העולם ה"חופשי" או החברה ה"פתוחה" הם מושגים מטעים. מדובר בחברות המאמינות כאמור בתבונת האדם, ומכאן גם באחריותו ליצריו. או יצריה.


שוני מגדרי ופרטיות עשויים להסביר הפרדה בתאי שירותים או תאי מקלחת. אבל הפרדה מגדרית בפעילות רוחנית כמו מופע מוסיקלי או בילוי בטבע לרבות במעיין שופע או חוף ים – נובעים ממקור אחר. רחוק מאמונתה של המדינה:

מי שמצייר כל מפגש עם המין השני בצבעים מיניים – מניח תמונת עולם קודרת, פאסימית, אודות אדם שכאילו אינו אלא פקעת יצרים שלא ניתן להכיל או לשלוט בהם (אלא באמצעות משטר סמכותני ופחד מעונש).

חינוך בחברה חופשית מבוסס על אמונה בילד המסוגל לפתח בהדרגה מתוך עצמו גבולות פנימיים. ההתמודדות עם המין השני מגיל צעיר מעדנת ומכשירה אותנו להתבונן בשונה מאתנו כמהות אנושית, מרתקת, מלאת משמעות וכבוד, שיש לה גם קישוט מיני נהדר, עבור המבקשים זאת. המשיכה המינית היא עובדת חיים - רק אחת מני רבות. הדברים אינם סותרים אלא משלימים: האדם מורכב מכל אלה יחד וזה מה שמאפשר את הגיוון החברתי, ואת יופי החיים עצמם.


חברות של נודיסטים על חוף הים אינן מיניות יותר מחברה חרדית סגורה. אולי הפוך – הסתגרות יתרה מעוררת יתר תשומת לב ל"פרצות" הגוף, ולו הקטנות ביותר, ומנגד - חופש גופני פרוע מחליש את תשוקת הגילוי המיני עד כדי סתמיות מדכאת.


חברה דמוקרטית חופשית מחפשת איזונים שיבטיחו פרטיות מינית ויציבות חברתית – אך לא פחות מכך – התערות אנושית והארת הצד הנפשי, הרגשי, האינטלקטואלי של נשים וגברים כאחד, שווים במהותם, ומשלימים זה את זה: זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם (בראשית ה').


המדינה הדמוקרטית לפיכך איננה כלי "ריק" וחילוניות איננה מכשיריות. מדובר בתרבות עשירה, מלאה אמונה, ומובילה ביצירותיה, היורשת את מיטב יסודות המחשבה של תרבויות העבר ומעלה אותן למיטב הביטוי האקטואלי והפתוח לתמורות ההווה.

מגילת העצמאות חוגגת את העניין הזה. ולא רק המגילה. גם חוק יסודות השפיטה, מטרות החינוך הממלכתי המנוסחות בחוק ועוד שלל הלכות בית המשפט עם השנים.

חילוניים בישראל הם יהודים הלכתיים במובן זה. הלכות בית המשפט הישראלי, שהן פרי יצירה אנושית מודעת - הן נר לרגלינו!

הפרדת נשים וגברים שלא בהקשר פיזיולוגי – עלולה לסמן כפירה ביסודות האמוניים של מדינת ישראל והלכותיה המשפטיות. בראשית כל דיון עלינו להכיר את המצפן שלנו, ומכאן הדרך לפשרה- פתוחה וראויה.

חברה הומניסטית מכילה ממד עדין וחשוב של גמישות, מתוך כבוד, צניעות והכרה במוגבלויותיה של האמת. מכאן שבנסיבות מסוימות מכילה החברה הפתוחה שוני. הרי לכתחילה המרחב החילוני כולל בתוכו חירות לפעילות דתית ולמעשה מגן עליה. כדאי לדעת שמבחינה היסטורית המרחב ה"חילוני" באירופה נולד כדי להגן על הנוצרים הקתולים והפרוטסטנטים - זה מפני מזה.


רחל המשוררת. הספריה הלאומית

ואולם, גמישות וסובלנות חילונית איננה הפקרות של יחסיות נטולת עוגן, אלא להיפך – מתוך שאיפה לאמת מתחייב גם טווח מוגבל אך חשוב של פשרה עם מי שאני בטוח שהוא טועה – אך דרכו עדיין לגיטימית במרחב.

בכל מקרה אין "זכות" לאפליית נשים בנורמות של חירות ומשטר דמוקרטי. רק משום דרכי שלום וכבוד לאמיתות השונות, יש מקום לחריגות סבירות מהנורמה – כל עוד אלה מאוזנות ואינן רומסות אפשרות של פלורליזם בעתיד או את עצם כבודו של האדם.


בדיוק לשם כך נוסד בית משפט עליון! כדי לפרש את הגבולות נורמטיביים בכל מקרה ומקרה. ככל שישקף בית המשפט נאמנות לחירות ושוויון - כך תהיה ישראל מקום יציב המכיל בגאון שונות תרבותית ואף מובלעות חברתיות כמו זו של הציבור החרדי. זה הסדר הנכון.


מי שרוצה מדינת יהודים אחרת – שיכתוב מגילת עצמאות אחרת. תובנה זו שהציף לאחרונה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הפרופסור אהרון ברק - ראויה להתבוננות, עיון, והפנמה גם בסוגיית ההפרדה המגדרית.



כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"




34 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page