top of page

מי בעל הבית בתרבות ישראל?

עודכן: 26 בינו׳



מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.


קראתי היטב את מאמרו של עפרי אילני "זה הזמן להפנות עורף ליהדות", בהערכה והזדהות עם התחושות, אך לא עם הפתרונות.


אין ספק שהימים קשים ומתסכלים. יסודות המפעל הציוני סדוקים, ולא בזכות אויביה של מדינת ישראל.

בצדק שואלים רבים האם אכן "בארץ חמדת אבות תתגשמה כל התקוות"?


עיתון "הארץ" הציג מגוון פתרונות או תגובות למצב. מעזיבת הציונות, מרד אזרחי, עצי אשוח בחלון ואף קהילות ציוניות בחו"ל. גם אני חש את התסכול הזה ואולי לא פחות מכל אלה אחרי שהקדשתי למעלה מ 3 עשורים של חיי הבוגרים לתיקון החינוך בישראל.


מכל הפתרונות דווקא הפתרון של עפרי אילני העציב אותי במיוחד ונראה לי הכי המאתגר: הצהרת אהבתו לחגים באה מהלב. "חנוכה הוא החג האהוב עליי ביותר.." ומשום כך המסקנה המפתיעה כי מעכשיו "אינני מתכוון לציין את החגים היהודיים".


אני סבור כי הנחות מוטעות הובילו למסקנה זו, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להאיר סוגיות של זהות חילונית אותן אני חוקר ואולי אף ייפלו דבריי על אזן קשבת של כמה, ובהם אילני עצמו, לאור פתח התקווה שהותיר - "נכון לעכשיו אני מאמין שזאת התגובה הראויה ליוהרה של כל אותן מפלגות המרכיבות את הממשלה...".

ישראליים חילוניים רבים שרויים במעגל כמעט סגור, שבפשטות ניתן לתארו כך: נרטיב אורתודוכסי הכתיב לתודעתנו מהי היהדות (בה' הידיעה לרוב), כתולדה מכך הפנינו עורף לא רק למיטב היצירות של התרבות הרבנית, אלא בהדרגה גם לתנ"ך, אשר עד שנות השבעים עוד היה טקסט הדגל של הציונות ההומניסטית. וזה מעגל המזין את עצמו:

ככל שפערי הידע וההיכרות עם מגוון נכסי התרבות היהודיים גדל, כך מתאפשר לדוברים אורתודוכסיים, כולל בעלי הכיפות השקופות בבתי הספר הממלכתיים, להחדיר ללב החילוני הנבוך, סיפור יהודי דל ולאומני של תרבות ישראל העשירה. זהו עיוות נוראי הברור לכל מי שבאמת לומד תרבות ישראל.


שלל גורמים קשורים לכך- מערכת החינוך היא אולי החשובה בהם. למשל בנקודה בה הפכו חסידי "גוש אמונים" המתנחלים, את ספר יהושוע לכלי להצדקת כיבוש ואדנות יהודית. החינוך הממלכתי, שנשלט בידי כוחות אורתודוכסיים (ללא מועצה אוטונומית!) נפל בקלות לפח, ומבוכת ספר יהושוע תרמה ל"נפילת אמפריית התנך", כפי שתיארה פרופ' יאירה אמית. *

הרמת הידיים החילונית תרמה לכך שאך מעט מורים יודעים להסביר עד כמה כיבושי יהושוע מופרכים במציאות, ובעיקר, שזו הזדמנות להכיר צד מרתק מבחינה ספרותית- פיקציה נהדרת של סופרי יאשיהו המלך. אגדה ששירתה כמה מגאוני הכותבים של התנ"ך (אלמה וייך בדיוק נתנה להם במה בהצגה FAKE).


עפרי אילני היקר, כבר בשנות ה 70, מורים רבים חשבו למעשה כמוך, הפסיקו לחגוג את התנ"ך ומסרו אותו חינם לאורתודוכסיה, שמעולם לא התחברה לתנ"ך, ביודעה עד כמה הטקסט המקראי אינו משקף את פרשנותם הבדלנית. עכשיו התנ"ך הוא המקצוע השנוא על תלמידי ישראל, והאורתודוכסיה חוגגת.


לא ציינת בדבריך מדוע בחנוכה אתה אוהב את "הנרות הבוערים באפלולית החורף" – אך דבריי כאן מופנים לחילוניים רבים אשר אהבתם לחג נקשרה עם השנים לאימוץ נס פך השמן, ואת השיר על הברוך "שציוונו במצוותיו" (אף כי אין מצווה כזו בתורה) וגם כל אלה שקיבלו חינם את סיפור הטוהרה היהודית, או חשו מתייוונים בעצמם וכו'. חג כזה אכן ראוי להפסיק לחגוג.

אבל יש גם חנוכה חילוני ראוי, כזה המחובר לשורשיו הטובים - לחג אור קדום ומשותף לעוד תרבויות, לגבורת המקבים (לא "מכבים" – הם היו קודם כל כוח פוליטי-צבאי) ולרעיון כי בכוחנו לקום ולעשות מעשה כדי להיות ריבוניים (בניגוד לרוח היהודית של השטייטעל).


התרבות הרבנית דחקה את ימי הציון הללו לשוליים, עם סיפור נס ילדותי. אבל הציונות ניצלה כראוי את ימי החנוכה והפכה אותם ל"חג"!

אם אור הנרות יסמל עבורנו מה שראוי בערכינו מתוך התמצאות ממשית במורשתנו, לא נזדקק עוד לפרשנות אורתודוכסית מעוותת. גם לא לנס.


הציונות חתרה תחת רוח הנס הפאסיבית, החסידית, כאילו "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו" משום שזהו מעגל א-היסטורי המנוגד ביסודו לרעיון ההומניסטי-הלאומי, הארצי, הציוני - זה שבזכותו כעת יש לנו מדינת יהודים. למרות הכל, המציאות שלנו עדיין כזו – ביקורתית, רציונלית ואפילו דמוקרטית. עדיין.


חג החנוכה שייך לנו בגאון. למי שחוגג אותו בדרכו המושכלת - מכל הלב. יהדות אינה שייכת לדת היהודית, אלא הפוך: הדת, היא תופעה אחת בתוך מכלול מעשי התרבות היהודית לאורך הדורות. כך הדגיש אחד העם - אבי החינוך העברי בארץ ישראל, שנאבק על התחדשות יהודית, ועכשיו תורנו.


מי שיפנה עורף לחגים יפסיד פעמיים. גם את החגים, וגם את עצמו.


אין לנו ארץ אחרת - עושרה של התרבות שלנו היא זכות. ככל שלומדים מהי מורשתנו, מבינים עד כמה היא באמת שלנו, ליבה האיתן הומניסטי – וערכי הדמוקרטיה של ימינו לא זרים לה בכלל. הסיפור האורתודוכסי פשוט עיוות אותה. משיחיות לאומנית היא קלקול וסילוף חמור של כל ערך וסיפור מסיפורי התנך, של כל אגדה על רבי יהודה הנשיא או רוח הלכות חז"ל, וכמובן שזה במנוגד לרוב בעלי מחשבת ימי הביניים עד ההשכלה של ימינו. עם ישראל עבר לשלב חדש עם תנועת ההשכלה. לא נוותר על כך.


אסור לנו להפקיר את הנכסים הגדולים ביותר שלנו בידי חבורת חסידים, משיחיים ובדלנים המסלפים אותם. אנחנו אכן במאבק שניתן לכנותו "מי בעל הבית".


מאבק שכזה עובר דרך פעילויות כמו זו של "מכון הגות – לחקר חינוך יהודי חילוני". דרך לא קלה בכלל, אך זהו נתיב ממשי להצלת הזהות הדמוקרטית - יהודית.



***

הצטרפת למובילים באתר מכון הגות? - נהדר.


כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי


בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"







* יאירה אמית, עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי (אבן יהודה 2010).

102 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page