קורבן, חירות, חינוך ו..דמוקרטיה. פסח כחג של תקווה באדם.

מאת ד"ר אורן יהי-שלום, רב חילוני.

מתחילה הייתה מדינת מקדש ובליבה קורבן ראש השנה החל באביב - פסח שמו. סופרים מקראיים הלבישו על הקורבן סיפור מכונן של בריחה ממצרים – והנה אנו גם עם עבדים.

שלל לקחים מוסריים נולדו מכך במקרא: החל מהתרחקות מ"תועבות מצרים", האלילים, ועד הטעם למנוחת השבת – הכוללת אפילו את "גרך אשר בשעריך - וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים...". קדמוני מצרים קידשו את המתים -כנגד זה נקבע אצלנו כי המת הוא הטמא- ואילו הטהור- הוא החי במיטבו.

בתקופה ההלניסטית נפוצו בתי מדרש וחכמה. ברוח זו קבעו חכמנו שאנחנו נדון במופתי האל שלנו – בסימפוזיון משלנו – ליל הסדר. כדי לעגן את ההתחדשות הזו בתנ"ך –פירשו מחדש את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא" – כך נגנז הקורבן ונולדה פעילות חינוכית- תבונית – לספר ביציאת מצרים.

ברגישות פדגוגית מציינת מסכת פסחים "לפי דעתו של בן, אביו מלמדו" – גמישות חשובה בחינוך, רק חבל כי בעת ההיא לא החשיבו את הילדה. ה"הגדה" שלנו היא רק תפאורה, ואילו הדבר החשוב- המודגש בדברי חז"ל - לספר ביציאת מצרים. "כל המרבה הרי זה משובח".

סיפור ושאילת שאלות – זו קלאסיקה של דיאלוג, כלומר אמונה בתבונת האדם – שהיא המפתח לשחרורו. זה הפוך מקורבנות, דיני כוהנים או הלכות יבשות בימינו. העניין הזה התגלגל בעת החדשה לתנועת ההשכלה – ובמקביל- יציאת מצרים הפכה סמל לתנועות שחרור באשר הן.

האם האדם המשוחרר- בודד? בעוד דתות מכוונות לא פעם לדין וחשבון אישי (אינדיבידואליזם) של אדם מול בוראו, הרי שאמונה חילונית מכירה בקהילה המעצבת שפה, חזון, מוסר והתנהגות. לאומיות היא לבוש מודרני-חילוני של חירות האדם, ודמוקרטיה היא הלבשת הערכים הללו בכללים לאיזון כוח - בין אזרחים שווי ערך בכושרם התבוני. תלויים זה בזה, ובסיפור משותף.

מגילת העצמאות שלנו היא מניפסט שחרור, ובה סיפורנו המשותף והמעודכן - מאז יצירת התנ"ך עד יצירת ריבונות המושתתה על חירות ושוויון. סיפור של תקווה ואמון באדם.

שווה לספר אותו, להקשות בו קושיות, ולהינות בו.

וכל המרבה- הרי זה משובח!

רוצים לקבל חומרים טובים באימייל? הצטרפו באתר הגות

רוצים להצטרף לדיון ? בואו לקבוצת הפייסבוק.

רוצים לקבל עדכונים חמים ולסייע בשיתופם - הצטרפו לקבוצה השקטה: מכון הגות - משתפים"