אנחנו היהדות

הציונות מאוימת על ידי שילוב כוחות משיחיים, לאומניים וחרדים שמשחקים מול מגרש זהותי ריק. האורתודוקסיה הדתית גרמה ניכור של חילונים מנכסי תרבותם דבר אשר מעצים עוד את תהליכי ההקצנה בתהליך מעגלי. הציונות שנבנתה ע״י תנועת ההשכלה היהודית שבליבה ערכים של תבונה ואמונה באדם ורואה בדמוקרטיה עניין יהודי טבעי. כך ראו המייסדים וכך ניסחו מגילת העצמאות. המיעוט המשיחי, לאומני והחרדים אשר מאמין בעליונות יהודית ו/או במדינה הלכה מוביל את ישראל בתהליך שמשנה את ערכיה היסודיים ולחורבן. חייבים לעלות על המגרש, לא להתבטל, לנכס מחדש את היהדות שלנו ולבלום את מעגל הניכור וההקצנה.

חילונים מאמינים - בתבונת האדם. אדם תבוני שיכול לדעת משהו, לכן עשוי לזהות את המעשה הטוב יותר, ללא קשר לפולחן או סמכות חיצונית הכופה זאת עליו. האמון באדם כיצור תבוני - פוטנציאל שקיים בכל מה שמכונה אדם. מכאן נובעות השקפות אודות חירות ושוויון, ריבונות ואפשרות בחירה לכל אדם. מאז הנאורות, הפכו השקפות אלה לזרמים בולטים בכל החברות המערביות, שפיתחו משטרים המבוססים על אמונה זו במקום ציות לסמכות הממסד הדתי. השקפות חילוניות מתאפיינות בהתייחסות לעולם הקיים והטבעי (אימננטי) וחותרות להכירו באמצעות שאלות - בהנחה כי אינו מכושף או קסום. כך גם אינן נוטות לפולחן המאשר כוחות על טבעיים. לחצו כאן לתשובה מורחבת...

החילוניים היהודים הם יהודים, וככאלה, עולמם התרבותי מתייחס מן הסתם גם להקשר המסורת היהודית שהובילה את תהליכי ההשכלה והחילון של יהודים. הוגים גדולים כמו רמב"ם, שפינוזה, שלמה מימון, נחמן קרוכמל ורבים אחרים תרמו לעיצוב ההשקפה הרוחנית של ההשכלה והחילוניות היהודית שצמחה ממנה. הם פעלו בזיקה למיטב ההוגים במחשבה היוונית, בהשכלה המוסלמית, ובנאורות. דרך הוגים אלה עברה מיטב המחשבה היהודית אל המודרנה בלבוש ליברלי-רוחני מתחדש (הנחשב דתי בארה"ב), או לאומי תרבותי בארץ ישראל. רוב רובם של ההוגים החילוניים ומחדשי התרבות רואים עצמם ממשיכי דרך יהודית מרכזית של תבונה ומוסר ומתייחסים אל מסורת ישראל כמקור השראה.

מוסר תמיד היה אנושי, גם אם יש מי שבוחרים לכנות את זה אלוהים. גישה חילונית מניחה כי האדם תבוני - כלומר יכול לחתור אל האמת ולעצב בקהילתו את הטוב והמוסרי. השקפות חילוניות נולדו בזיקה לגישות רציונליסטיות המניחות תבוניות בעולם ובאדם. מכאן מתאפשרת מחשבה כי מוסר הוא מסקנה או יעד כללי שהאדם יכול בעצמו לחתור אליו מתוך שכלו, בהתאם לתבונתו, חשוב לומר כי מוסר שכזה עדיין נשגב מן האדם, אך תמיד פתוח בפניו להתקדמות בשונה מגישות המצדדות בגורל, גזירה קדומה או התגלות חיצונית.

לא ממש. מוסר רלוונטי רק בהקשר חברתי- שם הוא גם מעוצב. ניתן להבחין בין מוסר כהנחה רציונלית (זה המוסר הנשגב, או ה"טוב" העליון) אשר מונח על ידי בני אדם החותרים למוסר שכזה, ובין נורמות קהילתיות שונות וייחודיות, אותן מכנים לעיתים בהפרדה כ"אתיקה" (וזה קשור ל"אתוס") – הנקשר בסיפורים הייחודיים של כל תרבות. כל תרבות מספרת את הסיפורים שלה הייחודיים. אך יתכן גם, במיוחד מאז עידן הנאורות – כי הסיפורים כוללים גם ממד כלל אנושי (אתוס פתוח) ממנו משתמע כי יכולנו באותה מידה להיוולד לתרבות אחרת.

"עם" זה מושג בתודעה המרכיבה תחושת עם - עבור מי שחש ככה. לרוב, אנו משליכים את משמעות המושג העכשווי (הלאומי) אל העבר. לפני העידן המודרני אדם נולד אל תוך ממלכה, שבט או עדה שיש לה חוקים משלה וכך גם מת. התגבשות העמים המודרניים באירופה על בסיס תרבות משותפת הותיר מולם את היהודים כעדה בעלת מאפיינים ייחודיים. הבחירה לראות ביהודים עם איננה נחלת כלל היהודים -אלא של אלה החשים כך - לרוב ביחס לעבר הממלכתי של יהודה וישראל, כמו גם למציאות העדתית היהודית בתפוצות. יהודים רבים בחרו ביהדות כדת, המשתלבת בחיי עמים אחרים.

בני אדם הם חיה המספרת סיפור – והדמיון האוניברסאלי אינו מייצר סיפורים אלא נשען על סיפורים קודמים לו. הערכים האוניברסאליים תקפים לאור האופן הראשוני שאנו מבטאים אותם בתרבות מסוימת – בשפה מסוימת, וממנה אנחנו מתעלים ונפתחים לסיפור האוניברסאלי. כלומר, בלי תרבות מקומית כלשהי - לא היו לנו ערכים אוניברסאליים. מושג ה"טוב" מותנה בקהילה שמעצבת אותו. הבלבול החילוני פשוט שומט מהחילוניות ההומניסטית את בסיסה, מבלי לשים לב לכך. לחצו כאן לתשובה מורחבת.

בדומה למהפכה הקופרניקאית ביחס לארץ והשמש, הפכה הנאורות את היחס לאדם מנתין למחולל. "העז לדעת" הכריז עמנואל קאנט בשנת 1784 בתשובה לשאלה "מהי נאורות". גישה צרה של נאורות עשויה לראות באדם רק כבעל שכל אוניברסאלי ולכן שפתו תרבותו והמורשת השונה של כל אדם רק מפריעים לאחדות זו. לעומתה נשמעה גישה הפוכה אותה נכנה כאן נאורות גדושה (יש המכנים זאת "נאורות שכנגד") ולפיה רוח האדם, כולל ערכיו האוניברסאליים, מותנית בתרבותו.

שגיאה נפוצה לדמיין כי יהודים האמינו או מאמינים באותו הדבר. עיון קצר בתולדות ישראל יגלה שהיו לנו אלים שונים - כך לפי התנ"ך למשל, וכן המושג "אלוהים" עשוי להתפרש באופן סותר, כמו למשל בין חסידי המיסטיקה - מול רציונליסטים כמו רמב"ם. לכן אפילו "אלוהים" יכול שיהיה גם בקרב חילוניים - השאלה איזה אלוהים ?... חילוניים מכילים את המושג "אלוהים" בכמה אופנים: אלוהים כדמות ספרותית נפוץ בשירה ובספרות העברית החילונית. אלוהים כמושג פילוסופי, הוביל למעשה את ההשכלה היהודית לחילוניות. ואפילו אלוהים כישות פרטית משגיחה מלווה את חייהם בפועל של מי שחיים בתוך אורח החיים החילוני. חילוניים דוחים את המושג אלוהים בכמה אופנים:אלוהים המצווה את האדם באמצעות מתווכים (רבנים) מחליש את האמון בשכלו של האדם וחירותו. אלוהים הפורע את הסדר באמצעות ניסים – סותר את תוקפו הפילוסופי כמו למשל אחדותו והיותו בלתי גשמי. אלוהים התובע פולחן פומבי, סדר יום נוקשה ודחיית עמים זרים – אינו הולם את הצניעות הנדרשת ממושג מופשט ואישי של ערכים נעלים ואוניברסאליים. במתח שבין האורתודוכסיה לחילוניות, נתפס לו "אלוהים" בצד אחד. אבל המציאות מורכבת, ויש שיאמרו כי דווקא השקפה שאינה עושה שימוש יום יומי במושג האל, אך מצדדת בקיום אמת, השכלה, חירות ושוויון – מכבדת בדרכה, את אחת האפשרויות הטהורות של תוכן מושג זה.

הפרדה מגדרית, לצורך הבדלים פיזיולוגיים, היא עניין מקובל וסביר משום שאין היא פוגמת באמונה במהות האנושית המשותפת. אבל הפרדה שלא לצורך פיזיולוגי עלולה לרמז לחתירה תחת האמונה באדם! העולם ה"חופשי" או החברה ה"פתוחה" הם מושגים מטעים. מדובר בחברות המאמינות בתבונת האדם, ומכאן גם באחריותו ליצריו. או יצריה. לחצו כאן לתשובה מורחבת.

עבורנו "יהדות" היא תרבות. בתוכה הרבה זיקות אפשריות כגון שפה, ארץ, עבר משותף, סיפורים משותפים, וגם זיקות דתיות בכלל זה. "מחויב" זה בתחום הדתי. חילוניים שוקלים מה ראוי. "מצוות" עשויות להיות שם לכל פעולה מוסרית או אתית שאותה מקיים כל בן תרבות. אם הכוונה לסט מצוות חיצוני כסולם ל"היהדות" - רוב היהודים בעולם אינם בתחום הצר הזה.

יהודי חילוני הנו יהודי - שייך לתרבות היהודית. "גוי" הוא מי שאינו שייך לה (במקור מילולית זהו "עם" וכיום משמש במשמעות לבן עם אחר). ניסוח השאלה באופן שכזה אינו הולם בערך כמו לשאול מה ההבדל בין אורתודוקס ופאשיסט..?

החילונות איננה כלי "ריק" וחילוניות איננה מכשיריות. מדובר בתרבות עשירה, מלאה אמונה, ומובילה ביצירותיה, היורשת את מיטב יסודות המחשבה של תרבויות העבר ומעלה אותן למיטב הביטוי האקטואלי והפתוח לתמורות ההווה. לחצו כאן לתשובה מורחבת.

בניגוד לדימוי הקלוקל, הסיפור החילוני יהודי-ציוני, ביסודו אינו הפניית גב למורשת ישראל אלא רק לפרשנות האורתודוכסית שלה. תמצית הגותם של הציוניים המובילים היה היפוך מציאותו הפאסיבית, החברתית תודעתית של היהודי ב"גלות" ובניית תודעת זהות אוטונומית, הנשענת על תבונה, כלומר חירות ושוויון דווקא משום שערכים אלה שוכנים בלב ההגות היהודית לדורותיה כמעט כשם נרדף לאלוהים: מסיפורי בראשית, דרך חדשנותו של רבי יהודה הנשיא, תעוזתו השכלתנית של רמב"ם, ועד הוגי ההשכלה ששינו את התודעה היהודית בתפוצות היהודים כולם – כולל בארץ ישראל.

להיפך. זהו תרגומו של אונקלוס למילה "זר" - שאינו כוהן ( ויקרא כ"ב 10) כלומר חלק מכלל ישראל שאינם חלק ממשפחת אהרון ובניו הכוהנים. ממשיכי דרכו של משה? אולי כך חשבו ביאליק ואחרים כשבחרו ב"חילוני" תחת "חופשיים" שהיה מקובל קודם. חילוניים הם הזרם הגדול של עם ישראל - ממשיכי דרכו של משה.

הביטוי "תנ"ך" נולד עם ההשכלה החילונית כהשקפה המכירה במכלול היוצרים האנושיים שכתבו וערכו את מיטב הטקסטים בתקופתם. תנועת ההשכלה חידשה את לימוד התנ"ך יחד עם השפה העברית (בניגוד לשינון הגמרא בתרבות הרבנית הגלותית). חילוניים לומדים 11 שנים תנ"ך והתרבות העברית החילונית גדושה ביצירה הטבולה בתנ"ך.

מדובר במכלול עצום של ספרות – שהיא חלק מנכסי התרבות של עם ישראל - רובה משקפת יצירה בהקשר הלניסטי. בניגוד לנהוג בזרם הרבני האורתודוכסי ביקש החינוך הציוני להדגיש דווקא את היחס התרבותי והלאומי למכלול יצירות ישראל – ולכן הגביל את הוראת התלמוד בבתי הספר. ואולם דווקא מתוך גישה פתוחה – חילונית, ניתן לדלות מספרות חז"ל עושר רב של תוכן, ערכים ואסתטיקה ספרותית.

חילוניים יהודים עומדים בחזית המחקר אודות העבר היהודי, תולדות ארץ ישראל, המקרא, הספרות וכו'. עם התפשטות הנרטיב האורתודוקסי, המנכס לעצמו את "היהדות", גבר מעגל של ניכור המזין עצמו - ככל שחילוניים מזהים את מורשתם בטעות כסטייה מערכי הנאורות. בדיוק משום כך עלינו להאיר את ערכי ההשכלה והדמוקרטיה כמו שהם - כהתפתחות טבעית של תרבות ישראל.