האם מגילת העצמאות היא מסמך מכונן משפטי – נורמטיבי?

לאחרונה עלה שוב הדיון על מעמדה של הכרזת העצמאות כאשר עורך דין ידוע טען כי בסך הכל מדובר במסמך של 37 אנשים שלא נבחרו. 

הטיעון הזה הסתיים במהלך משפטי מרתק - שופט העליון אלכס שטיין קבע בפסיקה כי למגילת העצמאות סמכות מכוננת (בג"צ התנועה לטוהר המידות 5119/23 ).  הביטוי המדויק הנו: "מסד-יסוד לסמכות החקיקה של הכנסת" .  או במילים אחרות: "נורמת יסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו."

דעה זו של השופט שטיין הנחשב שמרן, מצטרפת לעמדת פרשנים רבים ובראשם נשיא העליון לשעבר השופט אהרון ברק, אשר פרסם מאמר ברוח זו ממש בשנת 2020 – כדי להדגיש כי : "כל חלקיה של הכרזת העצמאות הם נורמות משפטיות בעלות נפקות משפטית".  כלומר הכנסת אינה מוסמכת לחוקק כל חוק שתרצה – אלא במסגרת הרחבה של הנורמות אותן מציבה מגילת העצמאות.

כך למשל כל חוק שיפגע באופיה של ישראל כיהודית או כדמוקרטית – לא מצוי בסמכויותיה של הכנסת. הכנסת, לפי ברק, לא תוכל לחוקק חוק כי ישראל היא מדינה דו-לאומית, משום שתהא זו סתירה למתווה שיצרה מגילת העצמאות (אבל כן תוכל לשנות את שם המדינה – שכן עניין זה לא יפגע במהות המדינה לפי הכרזת העצמאות).

חשוב לציין שכבר בשנת 1948 קבע בג"צ כי הכרזת העצמאות אינה החוקה של ישראל (בין השאר משום שאינה נתונה לתיקונים כמו כל חוקה), ועל עניין זה חלה הסכמה, אלא שמעמדה כ"נורמה בסיסית פורמלית של הדין הישראלי כולו" (כדברי השופט שטיין) היא עניין שהתפתח והפך בהיר יותר בעשורים האחרונים: בשנת 1992 חוקקה הכנסת את חוק כבוד האדם וחירותו, ולפיו את "זכויות היסוד של האדם בישראל" יש לכבד "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." 

מאוחר יותר נודע פסק דין מזרחי (1995) שבו דנו לראשונה שופטי העליון בעיקר במשמעותם של חוקים אל מול חוקי יסוד ועל הדרך הזכירו גם את מעמדה של הכרזת העצמאות – אך השתמשו בביטויים שונים ולא סיכמו מפורשות בעניין מעמדה של ההכרזה.

חשוב לציין שהדיון על אודות מעמדה של הכרזת העצמאות לא הסתיים, ועוד נכונו לנו מהמורות ואתגרים – אבל נכון להיום, מעמדה של הכרזת העצמאות בפועל, זוכה לכבוד רב כמסמך מכונן ולפחות כ"נורמה בסיסית" לבחינת כל חוק.

מעבר לסוגייה המשפטית הפורמלית – ראוי לציין כי עבור רוב יהודי העולם, ערכי מגילת העצמאות - הזיקה למורשת העם ותרבותו, לארץ, ולערכי השוויון, החירות הצדק והשלום הם חלק מהמורשת היהודית ונשמת אפה של זהותנו המודרנית – וגם לכך משמעות לא מבוטלת, בדרך לעשיית כל דין.