ה"דלק" של החינוך
מה הקשר בין זהות וחינוך?
חינוך הוא מסע הכרחי לבני אדם. ללא חינוך, אין בני אדם. אנו תלויים בחינוך. אבל חינוך לאן?
זהות היא המשמעות הכוללת של מה אנחנו – או ליתר דיוק, כיצד אנו תופסים את עצמנו.
יש ממדים שונים של זהות. כזו שמשתנה - למשל גיל, ויש קבועה יותר- כמו למשל השתייכות שבטית או לאומית.
מאז העת החדשה, וליתר דיוק העידן החילוני, זהות הפכה עניין של בחירה, כי המציאות (הליבראלית) היא למעשה חופש בחירה. כך נולדה ה"דתיות" כאפשרות אחת בתוך אופציות "חילוניות". אני שמרן או בודהיסט – כי בחרתי להיות כזה. כמובן שהבחירה מושפעת מהחינוך שלי, ויש כאן מעגל – אך הוא אינו סגור – ככל שהאדם יוצר בעצמו ומעצב את המציאות, ואת זהותו.
מסע חינוכי מתקדם לעבר איזשהו חזון של "טוב". גם אם לא נכריז על כך – יש לנו חזון של טוב ולאורו אנחנו מעצבים זהות.
תהליך עיצוב הזהות עשוי אף הוא להיות מודע או לא מודע , אבל באמצעות העברת ידע, טיפוח מיומנויות, והכי חשוב – דוגמא אישית, אנחנו מעצבים זהות.
מי בורח מזהות?
כשאנו מטפחים "מיומנויות" כמו שיתוף פעולה בצוות, או "ביקורתיות" - זהו עיצוב אופיו של התלמיד, לאור ערכים הומניסטיים – שביקורתיות למשל, היא חלק מובנה בתוכם. במקומות אחרים מטפחים ציות או כניעות ולא שאילת שאלות. אלה הבדלים מובהקים של גישות חינוכיות הנמצאות תמיד בהקשר של זהות מסוימת.
מטעמים פוליטיים ואחרים, יש המייצרים אשליה כאילו אנחנו מטפחים כישורים אך לא זהות. זה תהליך מסוכן למעשה. רק בטיפוח צמחים או בניית חפצים אין צורך בזהות. בריחה משיח של זהות עלולה פשוט להגביר יחס אינסטרומנטלי לבני אדם, ולרוב גם יחסיות מוסרית, לאומנות ושנאה.
מדוע זהות חשובה לפדגוגיה טובה?
מחנכות ומחנכים טובים – פועלים באמצעות דלק החזון החינוכי שלהם. על טיפוח הזהות. זוהי תשוקת החינוך הבסיסית.
מחנכות ומחנכים המוותרים על שיח זהות – פוגמים גם ביכולת לטייב את תהליך החינוך עצמו. משום שזהות מאפשרת שפה משותפת וגם כיוון ברור לפיתוח הפדגוגי.
מהי זהות חילונית-הומניסטית?
מחנכות ומחנכים הומניסטיים הם אנשים מאמינים - באדם.
הומניזם פירושו אמפתיה ואמונה באדם כיצור תבוני, ומכאן ההנחה כי האדם יכול להיות ביקורתי – לבחור, ולכן -חופשי. חינוך הומניסטי מטפח מוסר וערכים מתוך תבונתו ורגשותיו של הילד – מתוך אמונה שבכל אדם קיימת אפשרות כזו. לכן חינוך הומניסטי לא מטפח ציות להלכה או כוח חיצוני על חשבון ההכרה הפנימית.
חינוך הומניסטי מתאפשר בתוך תרבות מסויימת – אני צרפתי הומניסט, או יהודי הומניסט – אבל אין הומניסט נטול תרבות. כל אדם פועל באמצעות תרבות מושתתת מורשת דרכה הוא מבין את העולם. לפחות תרבות אחת.
לכן כבוד למורשת ולתרבות הכרחיים לחינוך חילוני-הומניסטי.
למעשה בזכות תרבותי המיוחדת, היהודית למשל, אני מפנים ערכים הומניסטיים. אם וכאשר מצטייר בעיני כי התרבות שלי מייצגת ערכים הפוכים לאלה ההומניסטיים – נוצר קונפליקט, שהשלכותיו עשויות לפגוע משמעותית בסיכוי לחיים של חירות ושלום – בסיכוי לקיים דמוקרטיה אמיתית.
שגשוגה של ישראל תלויה בחינוך הומניסטי המושתת על תרבות הילדים. לתרבות היהודית (וגם הערבית) יש המון מה להציע בתחום. זה בידיים שלנו.
במכון הגות אנו מבקשים לטפח שיח אקדמי ופדגוגי המאיר את הסוגיות הללו ומשכלל את המעשה החינוכי.
מוזמנים להכיר את הצוות המוביל