מאת נועה קלי. נאום בעצרת מחאה בנהריה. 5/8/23. ערב טוב. אני נועה קלי. למעשה אני מורה מגיל 18, עת בחרתי להתגייס לפרויקט "נערי רפול" כמש"קית הוראה, לאחר מכן הייתי קצינת הוראה ומכשירת קצינות הוראה, ובמהלך 30 השנים האחרונות הייתי מורה, רכזת חברתית, מדריכת מורים ומלווה בתי ספר בתהליכי שינוי. באתי להאשים היום. אני מאשימה אותנו, את מערכת החינוך הממלכתי, בהפקרת החינוך הממלכתי של תלמידות ותלמידי ישראל.
מבררת: מי כאן בקהל מתחת לגיל 18? (סופרת 7 ילדים ביסודי ונערה אחת…)
למה אין?! בשיא גיל המרד בממסד וההתפתחות המוסרית. אם לא עם ההורים, למה לא בנפרד?!
נראה לי שיש לי כמה השערות. במטרות החינוך הממלכתי, המוגדרות בחוק של הכנסת מ53 שעודכן ב2000 נכתב בין השאר: (2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים; (7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים; (11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל. האם אנחנו עומדים ביעדים אלו? חוששני שלא. (מוזמנים ומוזמנות לקבל ממני במתנה את המטרות הללו מעוצבות כמגנט למקרר חדר מורים שלכן או של הילדים והנכדים)
כאשר בן גוריון, בשם הממלכתיות, פירק את זרמי החינוך, הוא למעשה פרק רק זרם אחד - זרם העובדים. החינוך הממלכתי דתי קיבל מועצה משלו, והחינוך החרדי קיבל עצמאות. החינוך הממלכתי הפך למערכת "של כולם", כלומר - של אף אחד. הוא איבד את הנרטיב הציוני-חלוצי-חילוני-הומניסטי. בהעדר נרטיב, הזרם הממלכתי הפסיק לחנך, והפך להיות מערכת שיעדה "להעביר את התלמידים בגרות" ולוודא שהם יהיו חיילים טובים.
בהעדר נרטיב יהודי חילוני הומניסטי, קיבל על עצמו החינוך הממלכתי את דין העגלה הריקה. איך אמור החינוך הממלכתי להשיג את המטרות הללו?! קודם כל, לפתוח את העיניים, האזניים והלב של התלמידים לשפע הדמוקרטי-הומניסטי שיש במורשת היהודית. בהעדר יהדות חילונית-הומניסטית, אנחנו מותירים לתלמידים שלנו בחירה מוגבלת בין אימוץ היהדות האורתודוכסית, לבין זריקת היהדות בכלל. לכל אדם יש צורך בשייכות. כשהלתמידים והתלמידות לא מוצאים את הערכים שלהם ושל משפחתם בתוך מערכת החינוך, היא הופכת ללא רלוונטית עבורן ועבורם!
כשהם מחפשים השתייכות הם ימצאו אותה בלאומיות (עם אופציה ללאומנות), או בתרבויות אחרות, תרבויות המזרח, למשל. אין לי שום דבר נגד תרבויות המזרח - אבל כמעט כל מה שיש בהן: הסתפקות במועט, רוחניות, קהילה - יש לנו בתרבות שלנו! בואו נעזור להם למלא את העגלה שלהם בכל אלו: בסיפורו של אברהם המתרה באלוהים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!", בישעיהו מסתלבט על האדיקות במצוות הבאה על חשבון מוסר וצדק :""לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". (ישעיהו נח).
בדבריו של הלל הזקן, ששם את היסוד להומניזם באשר הוא : "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך - זו כל התורה כולה, השאר פרשנות - צא ולמד".
אנחנו מגדירים את עצמנו, על פי רוב, מדינה יהודית ודמוקרטית. בתוכנית הלימודים יש כבר שנים מקצוע "תרבות יהודית ישראלית". זה דבר נפלא, בתנאי שמלמדים אותו מורות ומורים שאמונים על ערכי החינוך היהודי-חילוני-הומניסטי. ויש כאלו, והם נפלאים ונפלאות. אך הם מעט מידי. מה אין לנו בתוכנית הלימודים?! "תרבות דמוקרטית". אין לנו חינוך לדמוקרטיה. גם החינוך הבלתי פורמלי ויתר על החינוך הפוליטי. יעיד על כך העדר החולצות הכחולות כאן (חוץ מהחולצות של הסבתות הנפלאות! יישר כוח!).
גבירותי ורבותי - אין דמוקרטיה בלי חינוך לדמוקרטיה! את העדר החינוך לדמוקרטיה אנחנו רואים במספרי החיילים שהצביעו לבן גביר. אנחנו רואות את זה כשלא רק צעירים, אלא גם מבוגרים משכילים, לא מצליחים להתמודד עם טיעונים כמו: "אבל רוב העם הצביע בעד ההפיכה" ו"הרוב קובע" או "אם יישוב לא רוצה לקבל ערבים, מה פתאום שבג"ץ יתערב?!" (את זה שמעתי רק היום, מאיש מבוגר ומשכיל), או "מה פתאום שיועצת משפטית תגיד לממשלה מה מותר ומה אסור לה לעשות"?!
לא תהיה דמוקרטיה בלי חינוך לדמוקרטיה! חינוך לדמוקרטיה הוא הכרת ההגות הדמוקרטית מראשיתה - על המורכבות שבה. הוא הכרת מושגי היסוד של הדמוקרטיה, כולל ההבחנה החשובה בין דמוקרטיה פורמלית למהותית, הוא התמודדות יומיומית עם התנגשות בין זכויות - נשמת אפה של הדמוקרטיה - ורכישת כלים כיצד לאזן בין הזכויות.
הוא חינוך לצריכה מיומנת של מידע - מה מגיע אלי? מי העביר את זה אלי? איך אני יודעת שזה נכון? מי המקור? מה ידוע עליו? אילו הצלבות מידע עשיתי כדי לוודא? אם אנחנו רוצים לראות כאן (או בכל הפגנה אחרת) יותר נוער - כדאי שנדרוש חינוך לדמוקרטיה. כדאי שתנועות הנוער יחזרו לעסוק באידיאולוגיה וערכים, וכדאי שנחנך את בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו לדמוקרטיה. כי בלעדי חינוך כזה - לא תישאר לנו דמוקרטיה. ***
לפרטים נוספים, כולל מגנטים ומידע על מכון הגות - מוזמנים להשאיר פרטים