זה היה חג שנחגג עשרות שנים: כמו גבורתו של טרומפלדור ביום י"א אדר, כך חגגו את החלטת האום 181 שעברה גיור תחת השם "כ"ט בנובמבר" והצטרפה למועדי ישראל הצעירה. בתי הספר לבשו דגלים, בכל מקום נהגו להשמיע את הקלטת ההחלטה הגורלית, בצליל של אותו רדיו ישן משנות ה 40 – תקוות הדורות מתגשמת.
מהי ההחלטה של כ"ט בנובמבר?
החלטה מספר 181 של האומות המאוחדות מאשרת תכנית לסיום המנדט הבריטי תוך חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות – מדינה עברית ומדינה ערבית. מבחינת היהודים – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה מאז ימי בר כוכבא שריבונות יהודית הופכת למציאות. וההבדלים חשובים: בר כוכבא הרים מרד משיחי מול אימפריה. כצפוי זה נגמר רע. מאוד רע. שני שליש מהעם נכחד יחד עם כל הסממנים היהודיים ביהודה.
והנה בנובמבר 1947 זה נראה אחרת.
150 שנות השכלה ועוד 70 שנות תבונה ציונית הביאו להתחדשות עברית מודרנית בארץ ישראל: שפה, יצירה תרבותית, מפעלים כלכליים וגם אוחזי נשק.
האימפריות הפעם "מאוחדות" אחרי שתי מלחמות עולם – בתוך שנה (עוד לפני שמדינת ישראל תתקבל באו"ם) תאושר מגילה לזכויות אדם – אחד ממנסחיה יהיה רנה קסין – יהודי שזכה על כך בפרס נובל.
ברור שיש מקום לריבונות עם "שוחר שלום", שיכריז בהמשך על מימוש החלטת האו"ם תחת שם לא מקרי – "ישראל". לא "יהודה", ולא "ציון". התחדשות יהודית במתכונת מודרנית, קוממיות של עבריות חילונית: "ממלכתיות" התעקש לכנותה בן גוריון.
החלטה 181 נדחתה על ידי הנהגת הערבים, שכבר קודם מן הסתם התנגדה לרעיון הציוני. זה לב הסכסוך. המלחמה שפרצה בחסות מדינות ערב הייתה מעשה אלים נגד החלטת האימפריות. תוצאות המאבק המוצדק של ישראל היו בריחה, גירוש ונישול מאות אלפי ערבים מבתיהם אל מעבר לגבולות המדינה העברית - תוך תיקון גבולות החלוקה. כך נולדה סוגיית הפליטים שהאיצה את כינון הזהות ה"פלסטינית" – אל מול זו הישראלית.
האם בכל זאת אנחנו נאמנים להחלטת כ"ט בנובמבר?
מגילת עצמאותה של ישראל מדגישה את החלטות האו"ם עליהם נשענת המדינה לרבות עקרון החירות וההגדרה העצמית. ישראל הרשמית נאמנה להחלטות האו"ם, לכן מובן מאליו כי גם הערבים שנותרו מחוץ לגבולות ישראל זכאים לריבונות, ותהא אשר תהא - ירדנית, מצרית או פלסטינית.
אך משום מה עם התעצמותה של ישראל, החלה זו לזלזול בהחלטות האו"ם – ובחזונה המקורי:
תנועת "ארץ ישראל השלמה" שנולדה לאחר מלחמת ששת הימים הובילה להעברת מאות אלפי אזרחים ישראלים ל"שטחים המוחזקים" בידי צה"ל. אבל ישראל משום מה לא הציעה אזרחות לתושבי השטח עצמם (כמו שלמשל הרוסים מעניקים לאוקראינים הכבושים). להוציא חריג: ב 1980 החליטה הכנסת בהובלת הליכוד על סיפוח מאות אלפי תושבי סביבת ירושלים. והנה בפועל, תושבים אלה עדיין אינם אזרחי ישראל ואינם מיוצגים ברשות המקומית או בכנסת ישראל (אילו היו מבקשים וזוכים לאזרחות – ראש עיריית ירושלים היה פלסטיני). אגב עצרת האו"ם, קבעה כי חוק זה של ישראל, מנוגד לחוק הבינלאומי.
אז מה מציעה ישראל?
בשנת 1984 נפתח חלון מיוחד - המלך הירדני חתם על "הסכם לונדון" בחשאי, ולפיו יהיה מוכן לייצג את הפלסטינאים- ולכלול אותם בממלכתו במסגרת פתרון הסכסוך שיידון בוועידה בינלאומית. ראש הממשלה יצחק שמיר שדגל בארץ ישראל שלמה- טירפד את העניין מבלי להציע חלופה ארוכת טווח.
תחת לחץ אמריקאי כבד, השתתפה ישראל בוועידת מדריד (1991) - שסללה את הדרך לקשרים בילטרליים: בין ישראל לירדן ובין ישראל לאש"ף- במסגרת זו נבטו תהליכי ההכרה באש"ף (אוסלו) ובעקבותיו הסכם שלום עם ירדן. אבל גם האפיזודה הקצרה, שהסתיימה ברצח רבין ובעליית נתניהו, רק הבליטה מגמה ארוכת שנים – לאורך זמן נמנעת ישראל מיוזמות מדיניות ולמעשה נגררת אחרי הסכסוך.
תיאורטית- גם סיפוח השטחים המוחזקים עשוי להיות חזון מעשי. יישומו המלא הוא כמובן מדינה דו לאומית שתחייב החלטות בינלאומיות חדשות וניסוח מגילת עצמאות חדשה - יחד עם העם הערבי הפלסטיני. אין בישראל מפלגה שמציבה חזון כזה. ואולם - שתי מפלגות מציעות מודל אפרטהייד יהודי שגם הוא יחייב ניסוח מגילת עצמאות חדשה, וביטול היסודות הדמוקרטיים של ישראל.
הבעיה היא שהשיח הישראלי החבול נמנע מדיון על חזון ממשי לפתרון הסכסוך. בכך אנו מפנים גב לרוח הציונית של יוזמה ואומץ מדיני, וכמובן לרוח העצמאות שלנו. האם היינו מסכימים באותה מידה לאפליה קבועה של להט"ב?
"באין חזון ייפרע עם" הדגיש בן גוריון ברוח חכם משלי. הקיבעון גובה מחיר גדל והולך: מוסרי-ערכי, חברתי, כלכלי ובינלאומי, וכמובן בטחוני. כעת הצטרף לרשימה זו גם טבח מזוויע ובעקבותיו מלחמה עקובה מדם.
זוהי שעת מבחן לזרם המרכזי – הציוני והליברלי בישראל ובתפוצות. ראוי לשקול את יחסנו לרוח העצמאות שלנו הנשענת על ההחלטות האו"ם, לרבות ההחלטה שאותה חגגנו ב כ"ט בנובמבר – על הקמת שתי מדינות. בלי טריקים ובלי שטיקים.
ועוד קישורים שווים:
החלטה 181 הנוסח המלא – בתרגום לעברית (המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה)