מה הסיפור של הפלסטינים?

"פלסטיני טוב" זה כמו להגיד "נאצי טוב". אמר שמחה רוטמן בפודקאסט של "הארץ". בזיק המחשבה שצץ לי היה - מה הוא לוקח האיש הזה? אבל בהערכה מפוקחת – הוא לא לוקח כלום, הוא פשוט התחנך על חשבון מדינת ישראל בערוגות המשיחיות הקנאית שיסודותיה רקובים בשנאת אדם זרה. זרה לרוב היהודים בעולם. משם יצא רוצח ראש ממשלה.

לא הייתי משחית מילים על האיש ודעותיו, אלמלא היה כאן משהו הרבה יותר עמוק וראוי להתמודדות – עניין שחוזר פעם ושוב אצל כמה מחלוצי האינטלקטואלים כמו פרופ' דן שפטן, ד"ר גדי טאוב, או ד"ר עינת ווילף.

בתמצית הם טוענים כך:

לפלסטינים אין סיפור. יש להם התנגדות למדינה היהודית. זה למעשה הסיפור שלהם.

"ברברים" אומר דן שפטן. "פלסטיניזם" מכנה את זה ווילף – זו אידיאולוגיית ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל. ואצל רוטמן זו התנגדות לעם היהודי עצמו, ולכן - נאצים. גם טאוב תירץ את המעבר ימינה כש"הבין" שהפלסטינים בעצם לא רוצים הסדר.

איך כל זה ברור כל כך? יש להם דגשים שונים:

ווילף חוזרת ללא הרף על העובדה שיש להם נרטיב של פליטים וזכות שיבה שפירושו ההכרחי, לדעתה, מיטוט הישות הציונית – בין הים לירדן. לכן לשיטתה, לפני כל מהלך מדיני יש לעקור לגמרי את חלום השיבה אצל כלל הפלסטינים.

טאוב ושפטן מזכירים שוב ושוב את ה"עובדה" כי הפלסטינים "קיבלו הכל" למשל מאולמרט, וגם מאהוד ברק, אבל אז התגלתה האמת – אין להם עניין בהסדר עם ישראל אלה בהסדר ללא ישראל.

אצל רוטמן "היום שאחרי" שייך למשיח צדקנו עם אפרטהייד מהול בדם, אבל בנקודת הזמן הזו – כולם באותו טיעון רציונלי: הבעיה היא הנרטיב הפלסטיני.

ומה ההוכחה האולטימטיבית לנרטיב הפלסטיני? זה פשוט: שוב ושוב הם "סירבו" ל"הצעות שלום". התוצאה ברורה. אין פרשנות אחרת.

זה שווה דיון. לשם כך נניח בצד את המוטיבציות והסגנון היהיר המשותף לארבעת האנשים שהוזכרו כאן.

בואו נדבר על נרטיבים.

סעיף 18 בתכנית טראמפ האחרונה אומר "לשנות נרטיבים בקרב פלסטינים וישראלים וכדי להדגיש את יתרונות השלום." מה?? גם הישראלים צריכים לשנות נרטיב?

בואו נביט במראה. בכל כיתה בישראל תלויה "מפת ארץ ישראל" – בין הים לירדן. בספרי הלימוד שעליהם גדלתי לא זוכר ציור של מפה עם פלסטינים – וגם לא ערבים. יש ים, מישור החוף, הרים, בקעה, ולפעמים גם "עבר הירדן". אין פלסטין. אין ערבים.

למדנו על כ"ט בנובמבר – החלטת האו"ם "להקמת מדינה יהודית" שכולם חגגו ורקדו.. לא סיפרו לנו שזו החלטה על הקמת שתי מדינות.

אבל הנרטיב עצמו עמוק: מגילת העצמאות מספרת כידוע ש"בארץ ישראל קם העם היהודי" וממשיכה אל "מפריחי הנשמות" החלוצים. "זכותנו על הארץ" איננה בגבולות הקו הירוק. יעקב ואברהם התהלכו בין הים לירדן וגם בעבר הירדן (כמו שרצו חסידי ז'בוטינסקי). יש לנו זיקה היסטורית. מישהו מוכן לוותר על עברו? ברור שלא. אני מרגיש קשר היסטורי עמוק לכל המרחב שלנו ומתרגש בכל אתר ארכיאולוגי – גם בשטח ירדן.

אז מה עושים?

אולי זה לב העניין: אין צורך להפקיע סיפור או "זכות", כדי לחיות בשלום. להיפך – חובה להכיר בזיקה שיש לנו כבני התרבות היהודית, לארץ הזו. כמו שאני מחובר לרגשות שלי למרחב הגיאוגרפי בו התהלכו אבותיי ואמהותיי לפני אלפי שנים, כך אני חייב להבין את הרגשות של מי שמשפחתו רק לפני שני דורות חיה בכפר אושה או בבירעם, או ברמלה וכך הלאה..

מהו הנרטיב הפלסטיני?

קשקשן אחד יצר גימיק: ספר על "ההיסטוריה הפלסטינית" שהודפס בדפים ריקים. נדרשת בורות רבה (וגם שרלטנות) כדי להתעלם מהמורשת של כל ערבי מקומי – גם אם הוא בדווי.

ההיבדלות הערבית המקומית לכדי "פלסטינים" היא אמנם פרי המאה האחרונה, אבל רוב ה"עמים" שאנחנו מכירים היום הם המצאה של תהליכים לא כ"כ רחוקים בזמן. זו הלאומיות המודרנית. זה לא אומר שאין למקומיים סיפורים עמוקים.

סתם דוגמא קטנה – כל ילד ערבי במרחב גאה בט'אהר אל-עומר אל זידאני. זה מנהיג מקומי שזכה לאוטונומיה מול האימפריה העות'מנית. הוא הקים את חיפה, את חומות טבריה, ועוד כמה מבנים אדירים בשפרעם ובגליל. המקומי הזה שלט כאן יחד עם בניו כמעט 100 שנים! (אגב באהדה גדולה ליהודים שביקש מהם לעלות לטבריה למשל). לא ניתן, ואין צורך לבטל סיפורים כאלה.

חובה להפריד בין שאיפות לאומיות כולל נרטיבים וחלומות - ובין נכונות לפשרות. עשרות סכסוכים לא היו מסתיימים אילו היינו רק בוחנים רק את השאיפות הלאומיות. יוגוסלביה נפרדה ל 6 או 7 מדינות מקסימות וזה לא אומר שהחלומות שעליהם נשפך דם נמחקו.

צריך לבחון נכונות לפשרות. ולכוון לכך!

אם ד"ר ווילף צודקת, והמהות הפלסטינית היא התנגדות לישראל –היינו צריכים לראות התנגדות יסודית לפתרון שתי המדינות כבר מזמן, וככל שהולכים לאחור בזמן -ההתנגדות היתה צריכה להיות יצוקה יותר – הרי זה הנרטיב של הפליטים, לא?

המספרים מלמדים ההיפך.

אנחנו לומדים למשל הודות לד"ר נמרוד רוזלר ואחרים שהתמיכה בפתרון שתי המדינות (עוד לפני 7 באוקטובר) מושפע לרעה מהמציאות הרעה. כלומר זה לא בלוק קבוע מראש בגלל נרטיב פלסטיני תקוע, אלא הפוך – הלך הרוח הפלסטיני משתנה (ומתייאש) עם השינויים במציאות.

התמיכה בפשרה מדינית יורדת! אולי זה מה שהוביל ל 7 באוקטובר! ?

צריך לומר ברור: פשרות כבר היו כאן לגיטימיות ואהודות. כמעט 70% מהפלסטינים תמכו בהסכמי אוסלו שהיו עבורם פשרה היסטורית – הכרה הדדית (תקפה עד היום). אבל ככל שהמציאות מייאשת – המספרים משתנים. עוד התנחלויות, עוד אלימות, עוד כשלון מדיני – והאמון בפשרות יורד.

המסקנה מתבקשת:

בשביל ייאוש אין צורך במנהיגות. זה קורה לבד בג'ונגל. אמנם כמה אינטלקטואלים שחררו עצמם מהשכל והתקווה – שלא לדבר על ערכים יהודיים עמוקים יותר כמו "שלום" או "שוויון" אותם מזכירה לנו גם מגילת העצמאות. אבל זה לא מחייב את כולנו.

כמו באלבניה, סרביה או מונטנגרו (עמים קטנים יותר מאתנו) - אין לשני העמים החיים בערבוב בין הים לירדן אפשרות של חיים בשלום – ללא הכרה הדדית, פשרות, ומאמץ אמיתי. "בקש שלום ורדפהו" כתב הגאון של פרק ל"ד בתהלים, כי שלום צריך לרדוף, לא רק לבקש – צריך להפנים שהוא ערך גבוה יותר מהנרטיבים היקרים שלנו – שאין צורך להעלימם.

כל זה יחד - מהווה את הסיפור היהודי שלנו. החירות השלום, השוויון והצדק - הם בלב המורשת שלנו, עד הלבוש המודרני שלנו, כישראלים. לא מציע לבטל, בשם הסיפור שלנו, את הסיפורים של השכנים- גם בעיצומו של סכסוך.