מאת: נועה קלי (לזכרו של חיים טופול 1935-2023)
לאבי האהוב היתה בבית ספרו מסרטת 16 מ"מ, אותה היה מביא הביתה, ומקרין איתה סרטים לילדי השכונה בימי ההולדת שלנו. אחד הסרטים שהוקרן פעמים אינספור היה "כנר על הגג", והסצנות והשירים שלו הם חלק מזיכרונות ילדותי. בנוסף, היה לאבא תקליט של "כנר על הגג" בנוסח העברי, עם בומבה צור. כך שכילדה שרתי את כל שירי המחזמר, פעם ב"אנגלית" (בג'יבריש, בלי להבין מילה כמעט), ופעם בעברית, בתרגומו הנפלא של דן אלמגור.
השיר שאני רוצה להקדיש לו את המסה הקצרה הזו הוא "Tradition" (מסורת). כדי לא להכביד במעברים מאנגלית לעברית, אתייחס למילים בתרגומו של דן אלמגור, שהן נאמנות למקור.
מסורת יהודית אליבא דטוביה החולב
בראשית המחזמר, טוביה מציג לנו את העיירה שלו: "מסורת. בזכות המסורת הצלחנו לשמור על
שיווי המשקל שלנו, הרבה מאוד שנים.
כאן באנטבקה הקטנה שלנו יש לנו מסורת לכל דבר:
מה לאכול, איך לעבוד, איך לישון, מה ללבוש.
הנה לדוגמא: אנחנו הולכים עם כיסוי ראש, טלית וציצית. בגלל דבקותינו בקדוש ברוך הוא.
אז עכשיו בטח תשאלו: איך התחילה המסורת הזאת?
אבל, זאת מסורת.
כרזת ההצגה טוביה החולב (התיאטרון היהודי קרקוב)
ובזכות המסורת הזאת, יודע כל אחד מאיתנו
מיהו ומה אלוהיו מצפה ממנו". טוביה מגדיר כאן את השקפת העולם הדתית (בוודאי של הזרם האורתודוכסי, אבל בחלקה גם של הזרמים האחרים): הטוב והנכון הוגדרו בעבר. "שם" ו"אז" נקבע "מיהו יהודי" ומהי ההתנהגות הראויה ליהודי, עד רמת הפרטים הקטנים: מה לאכול, איך לעבוד, איך לישון, מה ללבוש. אין צורך או סיבה לחקור איך התחילה מסורת זו, מי התחיל אותה, באילו נסיבות היא נוצרה, ואלו מטרות נועדה לשרת. השאלות הללו לא זו בלבד שאינן רלוונטיות, אלא שיש בהן גם מימד של כפירה. המסורת נתפסת כדברי אלוהים חיים, ולפיכך מחייבת. בזכות המסורת האדם יודע כיצד להתנהל בעולם (מה אלוהיו מצפה ממנו). חלוקת העבודה במשפחה על פי "המסורת" אז והיום חלק מדרישות המסורת מופיעות כמצוות (מדאורייתא או מדרבנן) כמו כיפה, טלית וציצית, חוקי הכשרות ולימוד התורה (שיופיעו בהמשך השיר), אך חלקן אינן מעוגנות במצוות, אלא הפכו למסורת במהלך ההתפתחות ההיסטורית של קיבוצי היהודים השונים. על פי השיר, בקהילה היהודית במזרח אירופה, המסורת מכתיבה גם את חלוקת התפקידים במשפחה ובקהילה: מי יום וליל נושא משא על שכם
מי דואג ללחם, מי אומר תפילה?
ולמי יש הזכות כראש המשפחה.
להיות פוסק אחרון בכל?
לאבא! האבא! מסורת!
מי צריכה לשמור על בית יהודי
נקי ותם, כשר וחם
ולדאוג לאבא שיהיה לו ראש
לקרוא מעט בספר הקדוש
האמא! האמא! מסורת!
העיירה לובומל, מקור תמונה: ויקיפדיה
בגיל שלוש לומדים תורה
בגיל חמש גמרא.
אומרים שיש לי כבר כלה
הלוואי יפה היא.
הבן! הבן! מסורת!
ומי למדה לתפור
ולהכשיר בשר
ולאהוב כל בעל
שאבא כבר יבחר
הבת! הבת! מסורת! למרות הקריאה החוזרת בראשית הסרט "מסורת! מסורת!", בהמשכו דווקא מתגלים השינויים במסורת זו, כאשר בהדרגה טוביה מוצא עצמו "זורם" עם השינויים. תחילה הוא מאשר את נישואי צייטל לבחיר ליבה הדלפון, במקום לקצב העשיר (למרות "תקיעת הכף" וטקס ה"לחיים" המחייבים). לאחר מכן הוא מושך לריקוד זוגי את אשתו המזועזעת, לאחר שמחזרה הסוציאליסט של הודיל משדל אותה לריקוד מעורב. בהמשך הסרט, טוביה מקבל בלב נשבר את הבחירה של הודיל להצטרף לבחיר ליבה שנשלח לערבות סיביר, ובדקות האחרונות של הסרט, ברגע קורע לב במיוחד, טוביה מצליח להכיר שוב בבתו שנישאה לגוי. כשאנו בוחנים את המסורות הקשורות בחלוקת התפקידים במשפחה, המופיעות בשיר, נגלה כי חלק נכבד משומרי תורה ומצוות בני זמננו, כבר אינם מקפידים על מסורות אלו. במשפחה המורחבת הפרטית שלי (אורתודוכסית ברובה), ובמרבית המשפחות הדתיות-לאומיות המוכרות לי, האבא לא פוסק אחרון בכל, האמא קוראת בספר הקדוש בעצמה, ילדים בגילאי 3-5 הולכים לגן ממלכתי-דתי, ולומדים אמנם את סיפורי התורה ואגדות חז"ל לצד שירי משחק של דתיה בן דור, והבנות כבר מזמן לא תופרות או מכשירות בשר, ובוודאי שלא מתחתנות עם מי שאבא בחר. יתירה מזאת, בתוך החברה הדתית-לאומית ישנם היום בתי מדרש גבוהים לנשים, בהן נשים לומדות ומלמדות גמרא, יש טוענות בית דין ואף פוסקות הלכה, יש בתי ספר בהם לומדים בנים ובנות גם יחד, ואף בתי ספר של הזרם המשלב דתיים וחילוניים. בכל הקהילות צעירים בוחרים את בני ובנות זוגם, בחלק מן הקהילות, הקהילה אף מכירה בבחירת בן/בת זוג מאותו מגדר.
אפילו בחברה החרדית המודרנית בישראל, ובוודאי בקהילות בארה"ב ואירופה, נשים לא עוסקות רק במלאכות הבית, אלא הן יוצאות לעבוד, ופעמים רבות הן המפרנסות העיקריות. במקביל, ניתן לראות גברים מובילים עגלות תינוק לגנים, וממלאים עגלות סופר במצרכי מזון וניקיון. בחברות אלו מזמן לא משדכים תינוקות של בית רבן, וגם כאשר שידוך של בוגר ובוגרת קיבל את ברכתם של אבא ואמא גם יחד, הוא לא ייצא לפועל, אם בני הזוג עצמם אינם מעוניינים זו בזה. גם בתחום הכשרות חל שינוי מובהק, שכן הכשרת הבשר אינה נעשית עוד על ידי הנשים בבית, אלא ישנם מוסדות שמתפרנסים יפה מהטבעת חותמת כשרות כזו או אחרת על המוצרים. ניתן, אם כן, לטעון, כי אותה המסורת, שביחס אליה טען טוביה החולב, שבזכותה "נשמר שיווי המשקל" של היהודי בגלות, עברה שינוי מקיף עם כניסת המודרנה. המודרנה שילבה בה ערכים של חירות, שוויון ובחירה, והציונות הוסיפה חירות לאומית והגשמה חברתית-תרבותית-מעשית נועזת ויוצרת. דווקא המרד במסורת הוא זה שאיפשר את שמירת שיווי המשקל של התרבות היהודית, שאחרת הייתה הופכת נחלתה של קבוצה קטנה, מסתגרת, הולכת ומתמעטת, שאינה מסוגלת לפרנס את עצמה (דוגמת היישוב הישן בארץ ישראל במאה ה 19).
היהדות החילונית והמסורת
לעיתים מאשימים את החברה היהודית החילונית כי היא "מנותקת מהמסורת היהודית", אבל ההיפך הוא הנכון. היהדות החילונית במיטבה משלבת בקיאות במקורות יחד עם יחס ביקורתי כלפיהם, ציון מועדים יהודים בשילוב טקסטים ומנהגים חדשים, ושמירה על מושגים "דתיים" (התרוממות-נפש, תפילה, בית מדרש, ואפילו ישיבה) תוך "חילונם" וחידושם. לכן ניתן לטעון שלמעשה היא הכי "מסורתית", בהיותה ממשיכה את המסורת היהודית שעיקרה הוא שינוי, מהפכות והתאמה לרוח התקופה. מאז המהפכה הגדולה של חז"ל, דרך הרמב"ם, רבינו גרשום מאור הגולה, עבור בשפינוזה, הרצל, הנרייטה סאלד ועד ימינו אלו - התרבות היהודית נמצאת בתהליך של שינוי מתמיד, המתרחש תוך התכתבות עם תרבויות חיצוניות לה, במקביל להמשכיות נרטיבית, דרשנות יצירתית של מקורות, ביקורתיות ויצירה תרבותית בלתי פוסקת.
עם הנוסטלגיה וההתרפקות המתעוררות במהלך צפייה חוזרת ב"כנר על הגג", חשוב לא להתבלבל, ולחגוג דווקא את מרד הצעירים במסורת אבותיהם, ואת זכויות האדם והאישה שכה התרחבו מאז.