top of page

הבעיה: אורתודוכסיה לאומנית. הפתרון: "לכידות"?


מאת: ד"ר אורן יהי-שלום.

שר החינוך מבקש ללמד את ילדינו "לכידות", ובאמת חסרה לכידות, אבל זו כמובן מלכודת – כי לכידות חלולה מסוכנת יותר ממחלוקת עזה. היא לוכדת את תשומת הלב מחיזוק היסודות האמיתיים שנסדקו. זו מריחה. זה כמו הגרפיטי "עם ישראל חי". ראוי תמיד להוסיף לו סימני שאלה: מי זה שקורא לעצמו "עם ישראל"? ובמה אנחנו "חיים"?


נגמרו הימים של אדישות. הפרת החוזה שבוצעה כאן מחייבת חשבון נפש.


הציבור היהודי החילוני – הוא הזרם הגדול והמשפיע בעולם היהודי כולו. באמריקה קוראים להם ליברלים. אנחנו חולקים מכנה משותף של אמונה באדם מתוך היותנו בנות ובני תרבות ישראל. יהדות כתרבות. זהו "עם ישראל" של ימינו. ברובו.


בכנסת עם שינוי חוק יסוד החקיקה - צמצום עילת הסבירות הקיצונית

העם הזה לא נסחף למודרניזציה אלא הפוך – מנהיגים יהודיים גדולים עמדו בחזית התמורה הנפלאה הזו, שיסודה בנאורות וסופה בדמוקרטיה המערבית. יהודים תמיד עמדו בחזית התמורות החברתיות ההומניסטיות: אל הגות הנביאים בתקופה הבבלית והפרסית הצטרפו חכמי אלכנסנדריה וגם הוגים כמו פילון בתקופה הרומית, וכך הלאה איבן עזרא, רמב"ם, עזריה מן האדומים, שפינוזה, מנדלסון, שלמה מימון, משה הס, הרמן כהן, אחד העם, רנה קאסן, ומאות משכילים מובילים. על אף אפליה מובנית בלטו גם נשים יהודיות– לרבות שלומציון המלכה, דונה גרציה נשיא, הנרייטה סאלד, או רוזה כהן (רבין) וכן המון הוגות נפלאות בדורות האחרונים.

הציונות נולדה לתוך מציאות של חירות עמים לכן הקונגרס הציוני הראשון כבר היה דמוקרטי וכמוהו מוסדות ההסתדרות, ומפעלי הציונות הגדולים. מגילת העצמאות שלנו משקפת רוח יהודית אותנטית – של צדק חירות ושוויון. הדמוקרטיה זורמת לנו בתרבות. השופט חיים כהן נהג לומר - "אני הומניסט כי אני יהודי, ואני יהודי כי אני הומניסט".


מול זאת, ניצבו וניצבים גורמים המבקשים לשמר דפוסים יהודיים טרום מודרניים. את ההלכה שהפסיקה ללכת, את היהודי המתחמן את הפריץ, את השינון התלמודי המנותק ואת סמכות הרבנים בשטייטעל הדל והאומלל. לאלה חברה ציונות דתית, שיסודה ברצון להשתלב במודרניות משכילית-הומניסטית אך דבקותה באורתודוכסיה הכריעה אותה מבפנים. נותרו ממנה בעיקר משיחיים לאומנים המפרשים את היהדות כאדנות ואת הציונות כגזענות.

למרבה הצער, אלה כיום הכוחות העיקריים של האורתודוכסיה הישראלית, ובניגוד לטענת השימור היא למעשה משנה מן היסוד את תרבות ישראל. במהלך הדורות ביקשו יהודים להשתלב בשינויים חיוביים. כל חרדי לבוש שחור הוא סמל להשתלבות יהודית במרחב האצילי, הקר, של פולין דאז, וכעת, הוא סמל של כת מסוגרת וממושטרת במדים – בשיא החום.

המשיח היהודי היה תמיד תקווה אצילית, כמו חץ שלוח בהיסטוריה לעם שלא שכח את עברו המפואר על אף מציאות יום יומית קשה. הוא בטח מתפלץ נוכח תכנית ה"הכרעה" המטורללת של סמוטריץ' וגרורות "תג מחיר" שהיא גובה ממשפחות חפים מפשע. ה"רעיון היהודי" הלאומני הזה רחוק מאוד מיהדות נורמטיבית.

ואולם, האורתודוכסיה הישראלית לגווניה קיבלה אוטונומיה מלאה בחינוך, במימון הציונות. בפועל גם הופקדו בידיה מפתחות ללימוד ילדינו החילוניים - מהי "היהדות". זו הייתה טעות תמימה הקשורה במבוכה ואדישות שהובילה לאי כשירות החינוך הממלכתי. לאובדן דרכו.


עכשיו הזמן להודות בשבר.


רק אם לא נטשטש אותו –נספיק אולי לתקן. זה הבטחון הלאומי האמיתי.

שינוי של אמת תלוי ברוח חיובית של הזרם הממלכתי, החילוני וההומניסטי. לא נגד, אלא בעד. חייבים לשאת באחריות - ועכשיו. יש לנו סיפור טוב, ואם נשוב אליו, נאיר ונספר אותו לילדנו ברצינות, ייקרו שני דברים: נשוב לחנך באהבה ל"אדם אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו" (מטרות החינוך בחוק) והאורתודוכסיה תשוב לכבד את הזרם היהודי המשפיע ביותר בעת החדשה.


כך נציל את יסודות המדינה - וגם נגביר לכידות.


***

ד"ר אורן יהי-שלום הנו רב חילוני, חבר צוות המחקר להוראה בינתחומית בהומניסטיקה ( IDEAS ) בפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, וכן מרצה לתרבות ישראל.





37 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page