נאומו של מאיר שלו בטקס הענקת תואר ד"ר לשם כבוד 2020. כל חילוני שלם בתרבותו היהודית חייב לקרא ולעשות עם זה משהו. והגדת לבתך ולבנך - בעת הזאת!
הנה הנאום כפי שפרסם מכון ויצמן (ההדגשות שלנו) :
פרופסור יהודה ריינהרץ, יושב ראש המועצה הבין לאומית. פרופסור אלון חן, נשיא מכון ויצמן למדע. פרופסור דניאלה גולדפרב, יושבת ראש המועצה המדעית, עמיתיי מקבלי ומקבלות התואר. קהל נכבד, אורחות ואורחים, חברים וחברות, בני ובנות משפחה באשר הינכם - ערב טוב. בשם מקבלי התואר דוקטור לשם כבוד, אני מבקש להודות למכון ויצמן למדע על הכבוד שהעניק לנו. כידוע, לא מדובר בדוקטורטים אמיתיים, אבל הכבוד אמיתי מאוד. הדבר נוגע באופן מיוחד לתחום שלי, כי בכתיבה הספרותית אין מחויבות לאמת, וההתרחקות ממנה היא לא רק מותרת, היא גם רצויה. השפה האנגלית אף קוראת לאמנות שלי בשם המפורש fiction, ועל כן, יכול להיות שאת תואר הדוקטור לשם כבוד שלי עדיף היה לתת לבודי בדיות טובים ממני ולמאחזי עיניים גדולים ממני. לא חסרים כאלה. חבורה שלמה נמצאת בירושלים, ואנשיה מפיחים כזבים טוב יותר מכל הסופרים גם יחד. על אף כל זאת אספר לכם עכשיו סיפור אמיתי, שקשור למכון ויצמן ושמעתי אותו מאבי. ובכן, כשאבא שלי היה תלמיד כבן 13, התגלתה אצלו בעיה קרדיולוגית. נגזרו עליו אשפוז ביתי של שנה תמימה, והימנעות מכל פעילות גופנית. כיוון שאני עומד כאן לפניכם, אתם מבינים שבסופו של דבר אבא שלי הבריא וגדל ואף היה מסוגל לאיזושהי פעילות גופנית. אבל בימים ההם, כיוון שנאסר עליו ללכת לבית הספר, שכרו הוריו שני סטודנטים ירושלמים שלמדו אז באוניברסיטה העברית, ואלה לימדו אותו בבית את מה שהפסיד בבית הספר, ואף הרחיבו את תלמודו והעמיקו אותו. איך כל זה נוגע למכון וייצמן? ובכן, שני הסטודנטים האלה היו גם אחים, הלוא הם אהרן ואפרים קצ'לסקי, שלימים נודעו כפרופסור אהרן קציר וכפרופסור אפרים קציר, מייסדי וראשי מחלקות במכון וייצמן, חתני פרס ישראל וחברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. אפרים קציר היה גם נשיא המדינה, והדברים ידועים.
אבא שלי, יצחק שלו, נעשה משורר ומורה, והיה חבר באקדמיה ללשון העברית. זאת הסיבה שאני מדבר כאן בעברית ולא באנגלית, ששגורה יותר על פי רבים מהשומעים. אני עושה זאת בדחילו וברחימו. בדחילו, שפירושו בפחד, שאם אנאם באנגלית, יקום אבי מקברו וינזוף בי. וברחימו, שפירושו באהבה, שירשתי ממנו לשפה העברית. וגם בגאווה, על הזכות שנפלה בחלקי להיוולד אל השפה הקטנה והנידחת הזאת, וכמו כל סופר עברי לשמוח על כך שאני חוליה בשלשלת הארוכה ביותר בתרבות היהודית והכללית.
ואכן, הרצף של מספרי ושומעי וכותבי וקוראי סיפורים בשפה העברית קיים אלפי שנים, וקבע את הזהות התרבותית והלאומית שלנו לא פחות מההלכה היהודית. ואם דוד המלך, או ישו, או שפינוזה, יופיעו כאן פתאום, רבים מאיתנו יוכלו לשוחח איתם בעברית שהם ואנחנו נצליח להבין - כל זה בזום, כמובן. אנחנו לא רוצים להכניס את שפינוזה לעוד בידוד. אחד הספיק. התופעה הזאת אינה נושא לבלשנים בלבד. השבתה של השפה העברית לשימוש יומיומי, והאפשרות לקרוא ולהבין בה את רוב המילים בסיפור יעקב ורחל של אז, ולשמוע ולא להבין בה את רוב המילים בשיחה של בני נוער ישראלים היום - היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של הציונות. למרבה הצער, הודות להנהגה הנוכחית של מדינת ישראל, העברית המודרנית עלולה להיות גם ההישג היחיד של הציונות. עמוס הנביא, מגדולי האופוזיציונרים בהיסטוריה של המדינה הזאת, תיאר בעברית מובנת את המנהיגים המושחתים והנהנתנים של ימיו, ואת נשותיהם כינה: "פרות הבשן, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה", וחתם במילים הקשות: "לכן המשכיל בעת ההיא יידום". הפרשנים נחלקו בנוגע לפירוש המילה "משכיל". בעברית של היום היא מתארת את בעל ההשכלה והידע וההבנה. עמוס דיבר על שתיקתו בעת ההיא. אבל היום שוב אין הדברים כך: המשכיל בעת הזאת לא יידום. המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה, יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע את יחסה של ממשלת ישראל אליו ואל השכלתו, ויודע את מקומו הנמוך בסדרי העדיפויות הלקויים שלה. אבל הוא יודע עוד דבר: שהוא - המורה, המדען, התלמיד, החוקר, במדעי הרוח ובמדעי החברה ובמדעי הטבע - התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. לבטחונה, לכלכלתה, לבריאות אזרחיה, לעתידה. באחרונה שמעתי שמס הכנסה דורש את חלקו ברווחים שהמחקרים של מכון וייצמן מניבים. לא יכולתי שלא לצחוק. משרד האוצר צריך לתת למכון וייצמן, לא לקחת ממנו. להשקיע בו ובאנשיו ובמעבדות שלו ובשאר המוסדות.
דוברים בולטים בממשלת ישראל אף רואים במשכיל אויב וחוששים ממנו. הם קוראים לו "אליטה" בנימה של לעג, פחד ובוז. ממשלה אחראית שרואה את הנולד הייתה דואגת למלא את הארץ הזאת במשכילים. יש לנו צעירים וצעירות שרוצים ויכולים ללמוד עוד ועוד. יש לנו פריפריה שמשוועת להשקעה כזאת. מגפת הקורונה חשפה לא רק את סדרי העדיפויות החולים - תרתי משמע - של ישראל, אלא גם את חוסר היכולת של ההנהגה שלה, את חוסר המוכנות, את חוסר האמינות, את חוסר החזון. בגלל כל אלה היא איבדה את שרידי האמון שרחש לה הציבור. לה, לאכפתיות שלה, ליושר וליושרה של ראשה ושל עשרות שריה.
זכורה האמירה שנאמרה כאן פעם: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". חבל שלא אמרו: יהיו עוד הרבה מכוני וייצמן. יהיו עוד הרבה טכניונים. יהיו עוד הרבה בתי ספר לרפואה. יהיו עוד הרבה בתי ספר לאמנות. יהיו עוד הרבה אוניברסיטאות.
אין לישראל משאבים ומחצבים זולת אלה. על מנת לפתח אותם צריך לבנות תשתית שאינה רק פיזית, אלא גם ערכית. צריך להפסיק להתפעל מהעגלה המלאה שהממסד החרדי מנופף בה. היא אכן מלאה, אבל רוב רובו של המילוי שלה הוא קש וגבבה, שהם יראים להיפטר מהם והמדינה נדרשת למשוך ולהסיע. דברים גדולים מאלה נעשו בעבר. עשו אותם אנשים גדולים מאלה שעומדים בראשנו היום. היה לנו יוחנן בן זכאי, היהודי הרפורמי הגדול בהיסטוריה, שאחרי המרד הגדול, האובדן והחורבן, אסון קשה בהרבה מהקורונה, ומתוך חברה שסועה ואלימה יותר מזאת שלנו, הצליח לנקות את עגלת היהדות מהקרבת הקורבנות ומשחיתות הממסד הכוהני, ולהקים יהדות חדשה שבזכותה אנחנו קיימים היום. היו לנו הרצל, בן גוריון ובן יהודה, שהפכו מהפכה והקימו מדינה. את המדינה הזאת צריך ואפשר לתקן היום: לצעוד את הצעד הראשון לעבר שלום, לעבר שוויון ונשיאה משותפת בעול, לעבר חוקה שתפריד את הדת מהפוליטיקה, שתפריד אותה מהתקציב, מהמדיניות ומהבטחון.
אינני צובע את העבר בוורוד. תמיד ידענו פילוגים, אפליה, קיצוניות ומדון, אבל לא עידוד של הרעות האלה ולא נסיגה כזאת לאחור. לא ירחק היום ומכון וייצמן יידרש לפתח שיטות מדעיות גזעניות לזיהוי יהדותו של אדם, והשכנים הנחמדים של המכון, הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, יידרשו לשבט את הפרה האדומה, כדי שהכהן הגדול יוכל להיכנס לקודש הקודשים בבית השלישי שיוקם בקרוב. זאת אפשרות ריאלית יותר מן החזון התמים שהצגתי פה.
פתחתי באבא שלי, שהיה תלמידם של אהרון ואפרים קציר, ואסיים בעדה יונת, שהייתה תלמידה שלו. אחרי שזכתה בפרס נובל היא סיפרה על תרומתם של שני מורים להישגיה. האחת היא טוני הלה, מנהלת תיכון חדש שבו למדה בתל אביב, והשני - יצחק שלו, שהיה המחנך שלה בכיתה ד' בירושלים. התרגשתי מאוד, אבל גם התפלאתי. אבי לימד אותה ספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, ושום דבר בביוכימיה. שאלתי אותה איך השיעורים שלו תרמו להצטיינות שלה. היא אמרה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". אבי היה אדם חילוני, לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש - בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה. זו היא כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. ובעברית - לחקור, להשכיל, ללמד וללמוד.
Comments