המדינה שלנו נשרפת. הגענו לתהום חמור בגלל משבר זהות. לא בגלל חוסר בחיילים.
מגילת העצמאות של ישראל נכתבה בידי משכילים – בני תנועת ההשכלה לגווניה – כולל ימין ושמאל, חילוניים ודתיים. אפילו חרדים שהבינו אז את גודל שעתה היפה של הציונות – כתנועת ההתחדשות החשובה ביותר של עם ישראל באלפי השנים האחרונות.
משכילות ומשכילים כמו טשרניחובסקי, רחל המשוררת, יוסף קלויזנר, רחל כהן כגן, יהושוע רבניצקי, רוזה כהן, משה גליקסון (שווה להכיר את השמות הפחות מוכרים – הם מאוד מאוד חשובים) , ואלפי אחרים – עיצבו כאן יחד רוח – זו רוח העצמאות שניסחו בן גוריון יחד עם חברותיו וחבריו.
לב הרוח הזו – אמונה באדם, בתבונתו, ברוחו – רוח עז. מכאן נובעים החירות והשוויון. כל זה ברוח נביאי ישראל – שסלדו מפולחן והעריצו את הצדק, השוויון ודרך הישר אותם ראו כאלוהים - סמל המוסר הנשגב - רום שיאם של כלל הערכים.
טשרניחובסקי חקק בשיר "אני מאמין " את הסרת הכבלים מן האדם לאור "רוחו – רוח עז", וכיום, 100 שנים אחרי שנכתב השיר – הוא מתנוסס בגאון על שטר 50 השקלים שלנו.
כל פינה במדינה שלנו היא תזכורת לאמונות שלנו – בתי המשפט, בתי הספר, ביטוח לאומי ומס הכנסה, אלפי הספרים החדשים מדי שנה, המחקרים באקדמיה, הפיתוחים הטכנולוגיים, השירה העברית – זה הכל יצירה תרבותית רוחנית תוססת - זו היהדות בלבושה הלאומי החדש. אפשר להתגאות בה. חייבים להגן עליה.
מה יש לנו החילוניים – האם שכנעו אותנו שאנחנו עגלה ריקה? כמה חבל, כי האורתודוקסים חוגגים על העניין הזה ומוכרים לנו את מורשתנו בלבוש קנאי שרק מרחיק את ילדינו עוד ועוד. מעגל ניכור נוראי.
אם נכיר את יהדותנו כתרבות, נגלה למשל כי בית המקדש של ירושלים, לא רק שהיה אחד מני רבים, ולא רק שבתוכו עבדו שלל אלים מן האזור, אלא שבעצמו מהווה העתקה של פולחן מקובל בכל מדינות המקדש באזור. בהקבלה- זו הסיבה בגללה ביטוח לאומי שלנו, הוא מעשה יהודי, על אף שבצרפת ואנגליה יש מנגנונים דומים. תרבות איננה שכונה מסוגרת במאה שערים. כך האמנות שלנו – יהודית. הישראליות שלנו – היא יהדותנו המתחדשת. יושבי הארץ הזו שותפים מלאים לא מתוך אילוץ, אלא מתוך אמונתנו ב "שוויון מדיני גמור". זו רוח העצמאות. זו יהדותנו.
יהדותנו תמיד האירה פניה – לאדם. אבל מאז שהפקרנו את המדינה למנהיגים קנאיים בשם יהדותנו - נקלענו לפינה חשוכה וגזענית. כל העולם רואה לנו את התקלה הזו.
ישראל עומדת בפני הכרעות הרות גורל. המאבק על זהותנו קריטי. הכל על הכף – עצם קיומה של דמוקרטיה, הסדרים מדיניים, בטחון, לכידות חברתית, שגשוג כלכלי, תחושת חירות, פריחה תרבותית, ואפילו השמירה על הטבע והסביבה - זה הכל עניין של זהות. אם לא נעצור את ההידרדרות לא נהיה כאן.
לחילוניים יש אחריות מרכזית במאבק על הזהות. אנחנו הזרם הגדול (כולל ביהדות התפוצות) והמשפיע ביותר. אבל כמו כל משפחה גדולה – יש בתוכנו גוונים. והדיון חשוב. יש חילוניים שכבר ויתרו על המושג "יהדות" לטובת הסמוטריצ'ים, ומתוך כך חושבים שממילא כולנו "אזרחי העולם" – וכך עדיף. אנחנו ממשיכי עמנואל קאנט או פרידריך ניטשה – ובשביל מה בכלל צריך "יהדות"?
אבל אזרח העולם יכול להיות רק מי שמדבר בשפה מסוימת, מתוך סיפורי תרבות מסויימת, חגים מסויימים, תודעת זמן, מקום וקהילה מסויימים. אין אדם ללא אדמה.
מתבקש לשוב אל שורותיו של טשרניחובסקי (בשיר אחר):
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, ...
החתירה לערכים אוניברסאליים – אנושיים, חשובה מאוד. הכמיהה למיטב שבאדם באשר הוא אדם - זהו חזון הנביאים. זו אוטופיה שמוכרחים להציב לנגד עינינו. אבל היא חסרת משמעות ללא נקודת מוצא מקומית. כי השפה שלנו המקומית אנושית לא פחות מאשר מהותנו השכלית המשותפת. מתוך תרבותנו היהודית – אנו חותרים למיטב שבאדם. כל אדם. לכן אנחנו יהודים, ומאמינים באדם. בלא שום סתירה. לכן גם אין סתירה בין יהדות לדמוקרטיה.
חובה להניף בגאון את יהדותנו, דווקא עכשיו, בלי להתבטל ובלי להתבלבל – אנחנו היהדות.
***
יפה כתבת. חשוב להפיץ ולהגיע עם המסר החשוב למוסדות חינוך בישראל