אמונה חילונית? תן למילים לעשות בך...

מאת ד"ר אורן יהי-שלום, רב חילוני.

חוקר האבולוציה אמר – השורש "א-מ-ן" לא קיים בלקסיקון שלי. מי שמאמין מוותר על חקר חופשי. איש המשפטים אמר שצריך לשים לב למילים – הרי חילוניים לא אומרים על עצמם "מאמינים" אז מדוע שדווקא אנחנו נעשה כך? חוקר החברה הדגיש כי אמונה תסתיים מיד באיזה אלוהים, וזה דתי. אז צריך לבחור. דווקא איש המחשבים תהא – אבל מה עם הרגש.. לחילוניים יש רק "השקפות" ללא עומק רגשי?

זה היה חלק מדיון של בית המדרש ליהדות חילונית – שיח"ה בגליל, עם סיום סדרת לימוד נוספת.

זו הזדמנות להציג דעה אישית - האם חילוניים "מאמינים"? גילוי נאות- אני תלמיד של פרופ' יעקב מלכין שזה אחד מדגליו הידועים. ספרים ומאמרים הקדיש כדי לטעון שחילוניים מאמינים מאוד. כעת עליו השלום – ועלינו המשימה להמשיך ולברר את העניין ברצון ובביקורת – כיאה לאמונה חילונית.

סטינג הגדול שר:

If I ever lose my faith in you - There'd be nothing left for me to do…

FAITH

היא אמונה עמוקה ומלאת רגש.

בשביל סתם אמונה יש לאנגלים believe

והנה סטינג אומר כי אמונתו אולי התערערה בכנסייה, במדע ואפילו בקדמה – אבל כשהוא עוצם עיניים הוא רואה פנים אנושיות ומאמין בך. בבני האדם. אמונה עמוקה שכזו.

זו האמפתיה הבסיסית ביותר שיש לבני אדם כלפי עצמם. האם מדובר באבולוציה?[1] בכל אופן - חינוך דרך שירים כמו זה מחזק בנו תחושת אמפתיה לזולת באשר הוא. מרטין בובר ראה בכך את היסוד הרוחני העמוק ביותר – אין אני בלי אתה. הנה הבסיס הרגשי למה שאנחנו במערב מכנים הומניזם, שהוליד את החילוניות.

הפילוסופית אגנס הלר תיארה זאת כקומה נוספת של תודעה, לפחות מאז הנאורות, כי יכולתי להיוולד גם בקהילה אחרת.[2] יש לבני האדם המון במשותף. ברוח זו שאל אהוד מנור "מה אתה בכלל יודע על אהבה?". האהבה לאדם.

יונה וולך בצעירותה . צילום: עזה צבי

האמפתיה הזו, ראשיתה במשפחה ובקהילה דרכם אני מכיר את העולם, אך המשכה בהוקרת הערך של בני האדם, אותו אי אפשר למדוד בשום מעבדה. זו אמונה.

קומה נוספת בבניין ההומניסטי – אף היא אמונה: יוצרים ואמנים חשים התעלות – במגוון דרכים. פליאה או הרמוניה נובעת מהכרה או שאלה גבוהה במיוחד המגרדת את קצה כושר הבינה שלנו ומובילה בעצמה להכרה חדשה, או עצירה במקום גבוה במיוחד המאפשר השקפה טובה יותר על הסביבה. האוויר הזה בגובה – משמש לא פעם ליצירה. שלום חנוך דיבר על שיר כ"בת קול ברוח" אפילו כאשר "עלטה סביב" באי הידיעה או הסבל. ליאונרד כהן כינה זאת LORD OF SONG כמובן בתוך שיר תנ"כי המהלל -יה.

גדולי משוררינו הביעו פליאה נוכח הבלתי נודע, או הנודע המעורר חדווה. ביטויי הרוח הללו חילוניים מאוד. גם העצירה מול הלא נודע, היא חילונית מאוד – כיוון שהיא מתוך הקיים. היא אינה מציעה ידע אודות ישות שאותה למשל יש לעבוד בפולחן – שם פורחת דת.

ויש היבט פילוסופי בקומה הזו: האמונה באדם כוללת הכרה בחוסר שלמותו. כלומר מצד אחד אנו מאמינים במהותו של האדם כיצור תבוני, אך באותה נשימה יודעים כי הידיעה האנושית היא מסע תמידי. המושג "חוסר שלמות" הנו תמיד מול מושג נגדי – השלם. זה הטוב היותר טוב תמיד, שלמעשה מניע את מי שחפץ בטוב. בעצם חתירתי לטיוב החיים לרבות תשוקת דעת וחקר – אני מניח שלם יותר שתמיד נמצא אי שם באופק, גם כשאני לא יכול לדעת מהו. גם זו אמונה.

האם האמונה שתוארה כאן "דתית"? כמה הערות בתמצית:

[הערה תיאולוגית:] ה"שלם" - יש לו כל מני סמלים וכמובן שאלוהים אחד מהם אך זה מתוך הרגל היסטורי של הפילוסופים. זה לא אלוהי הדת המסורתית. זהו מושג גבולי באופק ההכרה. דווקא משום כך אין יכולת להדביק לזה דמות, מין או תוכן ממשי של עשייה, בריאה, או התעניינות בבני אדם. גמול, פולחן ושאר מושגי הדת בעצם מפנים עורף לאלוהים הזה, כמו שכתב נתן זך "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה.." הוא לא התכוון שבני אדם יתחילו לחשוב על עצמם.

[הערה פילוסופית- ספרותית - מדעית:] יש דרך לתאר את המושג האמור ככזה המושך כלפיו את המציאות הלא שלמה. מאז יוון העתיקה זהו הטלוס (TELOS). מושג מסדר. "רגולטיבי" בלשונו של עמנואל קאנט.

אפרים שמואלי כינה זאת "רום שיאם של כלל הערכים". זו יכולה להיות ה"אמת" או ה"טוב" או חיבור הכרחי ביניהם (מחלוקת בתחום. לא נרחיב). זהו סמל המלאות ה"כל יודע" – דמותו הספרותית של אלוהים במיטב השירים של יונתן גפן או לאה גולדברג.

אמונה בקיומה של אמת כלשהי היא הדלק של החקר המדעי, והיא יסוד האמונה באדם כמובן: "דע את עצמך" הכריז קאנט במאמרו "מהי נאורות". כדי לחקור צריך קודם להאמין שיש אפשרות לדעת ולא פחות חשוב – כדי להמשיך ולשוחח (ולחקור) יש צורך להניח (ולהאמין) בסרגל כלשהו של סבירות המקובלת עלינו, כאמת. זוהי אמונה פתוחה.

איני "יודע" את האמת אבל אני מוכרח להניח (באופטימיות) קיומה של מציאות אמת כלשהי – אפילו אם טיבה אינו נהיר עד הסוף. יש המכנים זאת Quasi Realism - כלומר הכרה פרגמטית בהוויה, שאינה עד סופה בידינו – כי אין לנו אפשרות להשתחרר מהבנייה אנושית של הקיום.

[הערה סוציולוגית:] בני האדם מבנים מושגים -בקהילה. כולל את המושג "אמת", ובטח את המושג "טוב". אבל זה לא מייתר את השאלה בדבר התאמתם לאיזו אמת כוללת. הנה למשל 2+2=4 זו הבנייה הנלמדת בשיעורי חשבון, אבל בפעם האחרונה שאספתי 2 תפוזים ועוד 2 היה לי באמת מיץ מ 4 תפוזים. זו האמונה שלי לפחות.

אגנס הלר. פילוסופית יהודיה ממוצא הונגרי

מי שאיבד אמונה באמת כלשהי, צולל בתהום חשוך נטול סרגלים. שם נפגשים כמה מן הסוציולוגים היחסיים (רלטביסטיים) ביותר עם כמה מחסידי הדת הגדולים. הראשונים נותרו עם מציאות שיש בה רק דחף, כוח ומניפולציה, בעוד האחרונים מצאו לפחות יד כלשהי לאחוז בה- בחושך.

איבוד אמונה באופן עמוק יותר, בעצם היכולת לתת שמות וסמלים – זו הנפילה החופשית אל הדיכאון. אל החרדה האנושית העמוקה שלא נוכל לתת שמות. שלא נוכל להעניק משמעות, עד כדי "איבוד דעת". התאבדות. באחד מרגעי ההתעלות הכריז נתן זך כי "יש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם". זהו החסד לו כולנו זקוקים. האם החסד הזה דתי?

בני אדם עשויים מפיסיקה שטרם גילינו את חוקיותה, ביולוגיה כאוטית למדי, ובתוכה צמחה לה תבונה – מודעות –רוח האדם. ההנחה כי רוח זו צמחה בתהליך אבולוציוני לא מקלקלת את ייחודיותה ונפלאותיה, אלא פותחת אפשרות לצלול אל נבכיה. האם הרוח דתית?

אושרו של האדם ברוחו החופשית – התבונית, בזכותה יש "אני" החותר לחקור ולהכיר, את עצמו במראה ואת הטבע ובני האדם אשר כמוהו באותו מסע נפלא של יצירה – שמות שמות, מילים הופכות לשיר "כי שירי הוא משב הרוח".

"תן למילים לעשות בך" הציעה יונה וולך. "היה חופשי... עוֹשֶׂה צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר תַעֲשֶינָה בַּדָּבָר שֶלְךָ..". זוהי רוח האדם במיטבו.

דת עלולה לחתור תחת האושר הזה – שיסודו בחופש.

אדם באשר הוא, חסר כושר להבין עד הסוף דברים, בעיקר כאשר הוא טועה לחשוב שהוא במרכזם. קליפורד גירץ כינה זאת מבוכת הבינה, הסבל והרוע. גם רמב"ם עסק בכך.

גישות חילוניות רציניות אינן יכולות לחמוק מן המבוכה, אבל הפתרון הדתי ראוי לביקורת: דתות אינן מסתפקות באמון אודות אמת כלשהי, אלא מתארות אמת ברורה מתוך חיזיון שמעבר לאופק הידיעה. אמת קוסמית, אשר טיבה נגלה באמצעות מתווכים – כוהנים או טקסטים. לפיכך עלינו קודם להאמין כדי לדעת. חקר אנושי לא בא כאן בחשבון אלא להיפך – מערער את הסדר הקוסמי המסוים שמציעה דת, באמונתה הסגורה.

מרטין בובר

חילוניות, אשר ביסודה הומניזם תרבותי כאמור, היא אופציה צנועה משום שהיא ספקנית, אך אמונית לא פחות. יסודה באמון בקיום, והמשכה באמונה באדם דרכו אנו מכירים את הקיום.

הכרת האדם חלקית ומכאן אנו חדורי ספק - אך דווקא משום כך יש לנו לאן לשאוף. אנחנו במעלה הר. ויש רוח נפלאה. זה לא תהום.

ועוד הבדל: דת מספקת קרקע לאינדיבידואליזם- אדם מול אלוהיו המשפיע או מצווה תוכן, מוסר ומשמעות. הכרה חילונית לעומת זאת, מודעת לתלותה בעיצוב הקהילתי. חייבים יחד כדי לעצב את הטוב, להתמיר את הרוח, או במילותיו של בובר "לתקן את האדם".

"שחקי שחקי" הציע טשרניחובסקי לרוח האדם, והיה ברור לו, דווקא משום שהיה יהודי-חילוני, כי זוהי "רוח עז" המעניקה משמעות ברורה לכותרת השיר "אני מאמין".

הערות: [1]ממליץ על ספרה של עפרה מייזלס, חוקרת ישראלית נהדרת, ובו שלל התייחסויות לאמפתיה האנושית כתכונה מולדת: Ofra Mayseless, The Caring Motivation, Oxford University Press( 2016) [2]ראוי לשים לב כי התפילה לאל אשר "בחר בנו מכל העמים" לא מסתדרת עם קביעה זו. אגנס הלר, "איך להיות אדם מוסרי בעולם ה(פוסט) מודרני ", בתוך: ישי מנוחין וירמיהו יובל (עורכים), האם הסובלנות תנצח? – חינוך מוסרי בעולם מגוון, מאגנס ומכון שפינוזה (ירושלים: 2005) , עמ' 15 – 22.