מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.
"שיעופו מפה כל הערבים, זה מה שאני רוצה", אמר לי חבר, שהוא בעל השכלה גבוהה במיוחד, ואני אומר "חבר" לא רק כי הוא באמת חבר, אלא כי יש לי הסבר פשטני אך ראוי לשאלה מה גרם לאדם מכובד לומר דברים רעים שכאלה. בתמצית- הוא גדל בחינוך אורתודוכסי שמדינת ישראל הפקירה - לאסוננו.
בימים אלה מגיעה הדמוקרטיה הישראלית לרתיחה מסוכנת שהחינוך הזה בישל לכולנו.
אורתודוכסיה כשלעצמה עשויה להיות גם מתונה, אבל לאורתודוכסיה הישראלית - ברובה- קרה משהו אחר :
בראשית היו הרבנים אלקלעי, קלישר או ריינס, וגם שמואל מוהליבר שהצטרפו לרעיון הציוני ולמעשה אימצו את יסודות ההשכלה הנאורה (זו הייתה המגמה הברורה בשעתו). כולם הרגישו שיש לבנות מחדש את העם במתכונת מודרנית - הפשלת השרוולים וחילוץ היהודים מהגלות. באותה עת, רוב מוחץ של הזרם האורתודוכסי דחה בתוקף את הציונות, שהייתה לא סתם מרד בסמכות הרבנית, אלא דרך חדשה - ביטוי לרוחות ההשכלה והנאורות – "חופשיים" שהאמינו באדם וריבונות העמים. (זו תמצית ההמנון שלנו – "להיות עם חופשי בארצנו").
הרבנים הציוניים עטפו את השינוי הדרמטי במושגי הגאולה הכלליים מן המסורת וכמו שציין פעם אביעזר רביצקי, הרעיון המשיחי הישן היה כמו חץ שלוח בהיסטוריה- תקווה לטוב.
עד לערך שנות ה 60 של המאה ה 20 נחשבו הקבוצות הדתיות לאומיות שותפות של תנועת ההתיישבות (בעיקר הקיבוץ הדתי, אפילו קבוצות חרדיות כמו פועלי אגודת ישראל) ולמעשה נשאו כולם עיניהם אל דמות ה"חלוץ" – העברי החדש, הנושא רוח של אהבת אדם וסובלנות עם תקווה להכרה במדינה הצעירה - על ערכיה המודרניים.
ואולם תחת פני השטח, החל לצמוח זרם דתי לאומי שונה. דמותו הנערצת של הרב אברהם קוק השתנתה ללא הכר בפועלו של בנו – צבי יהודה קוק, תחילה בשקט, והנה בשנות השמונים של המאה ה 20 התנחלה תנועה זו בלבבות, עם עליית רעיון "ארץ ישראל השלמה". מאותו שלב חלה תאוצה אדירה בכל התחומים ובעיקר בחינוך – בתוך שני עשורים כבשה תנועה זו מבפנים את רובו המכריע של הציבור הדתי לאומי בישראל.
מדוע חשוב להכיר תהליך זה? כדי להפנים שהסתיים פרק בתולדות הציונות. פרק אשר בליבו אתוס משכילי הבנוי על הכרה באוטונומיה והריבונות של האדם כיצור חושב, ולכן בן חורין- שווה ערך, הראוי לביטוי תרבותי ולריבונות. כך כל אדם. זו הציונות של מגילת העצמאות. חתמו עליה כל הזרמים.
התנועה המשיחית החדשה של צבי יהודה קוק ניתבה את תודעת הגאולה לא לאדם המרחיב אהבתו במסגרת העם, אלא ל"עם סגולה" ש"נבחר מכל העמים" ממעל, ועל כן נישא על הגויים. לבדד ישכון. זהו אתוס אנטי הומניסטי הכנוע לרעיון משיחי ומעשי במיוחד – שבני האדם והמוסדות שלהם (כולל הדמוקרטיה) אינם אלא כלים בדרכו להתממש.
במילים פשוטות – זהו היפוך יסודות הציונות. החינוך היה כאן מאיץ משמעותי:
בשנת 1953 התפשר בן גוריון עם המפלגה הדתית לאומית וכך הוקם החינוך הממלכתי דתי – כאוטונומיה בתוך משרד החינוך. בן גוריון לא שיער בנפשו את המהפך המשיחי של שנות ה -80, ומשזה התחולל – גילתה התנועה הציונית אדישות פושעת. המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל) שנחשבה עדיין שותפה של תנועות הפועלים דרשה להמשיך לנהל את משרד החינוך עבור כלל ילדי ישראל אך זאת בשעה שחילופי הדורות במפלגה הצביעו על מהפך לאומני חריף והשתלטות מבפנים של האתוס המשיחי בדלני.
אוטונומיה חינוכית ידועה כמיטיבה עם שליחות חינוכית, ואולם בחינוך הממלכתי-דתי (ברובו) נוצלה זו להשתלטות גסה של רבנים משיחיים לאומנים – על כלל מקצועות הלימוד.
ראו מקצוע כמו היסטוריה לחטיבות הביניים. בימינו - מתוך 8 מטרותיו הכוללות גם "סובלנות" או "נקודות מבט שונות" נוסחו 3 מטרות בהן "מרכזיות ההלכה והאמונה", "מרכזיותה של ארץ ישראל" ובמפורש "הקניית כלים לביסוס זהותו הדתית, הלאומית, החברתית והתרבותית של התלמיד...". ההיסטוריה, כמו שאר שעות הלימוד- שונה בעליל מזו הממלכתית. הרבה יותר מגוייסת.
ומה בינתיים עשו החילוניים? האם החינוך הממלכתי חידד במקביל את זהותו היהודית חילונית-הומניסטית של איזה תלמיד? ביקורת זו נותרה על דפיו של דוח "וועדת שנהר" – שנזנח ונקבר. ההקצנה הדתית ניצחה.
חבר שניהל בית ספר ממלכתי-דתי בעצמו, אמר לי כך: "אני לא יכול לשלוח את הילדים שלי לבית הספר שבו גדלתי אני בעצמי – הם קיצוניים מאוד בשבילי". כך במימון ממשלתי מלא כרתה מדינת היהודים את הענף עליו נוסדה – וכך כיום אין רוב ישראלי (בכנסת זה הכי בולט) למגילת העצמאות.
האם זו הציונות החדשה? האם השם ציונות הולם את המפנה הזה? בשנת 1975 קבע האו"ם כי הציונות היא גזענות. אבא אבן קרע את ההחלטה לגזרים - בצדק. מדוע? כי אויביה של הציונות בעולם סילפו את יסודותיה ההומניסטיים.
***
הצטרפת למובילים באתר מכון הגות? - נהדר.
כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"