מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.
[ 8 דקות קריאה ]
ישראל על פרשת דרכים. אין דרך חזרה: השבט הציוני-הומניסטי התעורר להבין שיסודות אמונותיו נפרצו ונרמסו.
כמעט ואין מי שיספר את סיפורו של הזרם היהודי הגדול והמשפיע ביותר ביהדות זמננו. כמו האוויר שאנו נושמים, כך גם ערכי הזרם הציוני חילוני-הומניסטי הפכו שקופים בנוף התרבותי של ישראל.
והנה- משבר הדליק זרקור באוויר: יחידות הסייבר, מובילות האקדמיה, הטייסים, המתנדבים למילואים, רופאות הנפש, המבצעים המיוחדים, לוחמות 8200 , התיאטרון, ההיי-טק, האמנים , עורכי הדין, היוצרות, הרופאות ועוד ועוד.
לא בטוח אם בבני ברק ובבית אל מבינים את העניין הזה - כי אחרי עשורים של חינוך גזעני במימון מדינה צמח שם דור שלא ידע את מגילת העצמאות. אפילו בז לה. אבל אחינו היקרים – אם תכתבו מגילת עצמאות אחרת – תוכלו להקים לעצמכם אפגניסטאן, או ביביסטאן, אך במהרה תתחרטו.
התעוררנו מאוחר מדי? אולי, אבל אנחנו במאבק על הבית. זה לא אירוע משפטי אלא מסע שיקום של אליטה. שיקום השיח, והכי חשוב – שיקום החינוך. יש לנו אמונות חילוניות-יהודיות-הומניסטיות וישראליות שיסודן עמוק במורשת. נתחיל ברענון האבק מהסמלים - הנה הדגל כבר מורם אל-על, גם מגילת העצמאות נישאת בגאון.
מי מתבייש באליטה?
אליטה אינה מילה גסה. להיפך – תרבות משגשגת פועלת תמיד ביחסי מרכז ופריפריה, קלאסיקה ופופולאריות, שימור מול חידוש, אתוס מרכזי ואתוסים מאתגרים, אליטה והמון. חברה המושתתת על אמונה באדם – מייצרת דינאמיקה מתמדת לפיה מה שכעת שוליים, עשוי להיות גם מרכז. האסתטיקה משתנה – יחד מבררים את האמת. כך פועלת חברה ביקורתית בריאה. פתוחה. לא תהום של יחסיות וכוח - גם לא דוגמטיות.
אליטה ראויה, מובילה על חבל דק עיצוב ויצירת מה שנחשב אמת. לא רק תועלת לעצמה. לכן היא משרתת. האליטה הציונית-החילונית לגמרי כזו.
מתוך אי הבנה או רצון לסלף הדביקו למילה "אליטה את המילה "הגמוניה". אבל הגמוניה היא שליטה מלאה, וכזו מעולם לא התקיימה בישראל. עד שנות ה 60 של המאה ה 20 הייתה דומיננטיות של תנועות העבודה - לא הגמוניה. אילו הייתה הגמוניה, לא היה חינוך דתי, או מפלגת חירות.
מהו סיפורה של האליטה היהודית חילונית הומניסטית בישראל?
אפשר לפתוח את הסיפור – ששורשיו בתנ"ך ואחריתו בסופרי מדינת ישראל, אולי כך:
בעת ש 90% מהיהודים בעולם יושבים באירופה, התעוררה תנועת השכלה מודרנית במסגרתה השתלבו והובילו יהודים את תרבותם בהצלחה לאין שיעור. היא התפלגה לשני זרמי מחשבה עיקריים: אלה שביקשו לצמצם את היהדות לדת, ולהשתלב כבני לאומים אחרים; ולעומתם, אלה שחתרו להחזיר את היהדות לזהות מלאה – תרבות האוחזת בשפתה.
עשורים תוססים של כתבי-עת ותיאטרון, בין יידיש לעברית, תנועת "חכמת ישראל" במחקר, תנועת "תרבות" בחינוך, והנה צץ חלום לבית לאומי בארץ ישראל.
המשותף לשני זרמי ההשכלה היהודית– אימוץ תפיסת האדם של הנאורות והלאומיות המודרנית-הומניסטית. לא מדובר במתח או כניעה – אלא להיפך: בביטחון כי אלה עומדים בלב מורשת ישראל.
בברלין- משה מנדלסון או שלמה מימון , במזרח אירופה- יצחק בר לווינזון (ריב"ל), נחמן קרוכמל ואחרים - עמדו במתח מול הנהגת האורתודוכסיה ובעיקר תנועת החסידות, אך פרשנותם המודרנית נתפסה בעיניהם כ"דרך האמצע" היהודית - הם ראו לנגד עיניהם שביל רוחני יהודי שיסודותיו ברמב"ם, בשפינוזה, ובמיטב ספרות עם ישראל, ועיקרו בתבונה, בהנחה שיש אי שם אמת, וביקורת השכל עשויה לחתור אליה, באמצעות שפה ומושגים המתפתחים בקהילה. תרבות לאומית מאפשרת את רוח האדם. זהו הומניזם.
ב"דברי שלום ואמת" טען נפתלי הרץ וייזל (1782) כי לימודי מדעים וענייני מוסר זוכים לעדיפות מובנית דווקא מתוך הרוח היהודית. וייזל עצמו, אגב, ניהל אורח חיים דתי, אך נחשב לחלוץ המשכילים כיוון שלא ביקש הסכמת רבנים – הוא פשוט זיהה עצמו עם אליטה חדשה - משכילי ברלין היהודיים.
התלמידים הציוניים של משכילי אירופה מוכרים להו כבר משמות הרחובות סביבנו: אחד העם, ברדיצ'בסקי, ביאליק, פינסקר, ורבים אחרים לרבות נשים שפועלן קיבל מקום בתנועה הציונית – הנרייטה סאלד, רוזה כהן(רבין), רחל כהן-כגן, רחל המשוררת ורבות אחרות.
התנועה הציונית על כל אגפיה שיקפה רוח די מוסכמת: התחדשות תרבות יהודית, שפה עברית, ערכי מוסר הנובעים מאמונה באדם ובהשכלה (זה כולל את המבשרים הדתיים כמו ריינס ואלקלעי), וריבונות – חתירה להכרה ביהדות לא רק כדת, אלא כקבוצה אתנית - עם הזכאי להכרה ככל עם במשפחת העמים. לכן מגילת העצמאות נאמנה להחלטת האומות המאוחדות, הכוללת, אגב, חלוקת הארץ לשתי מדינות.
מי זוכר.
דמוקרטיה הייתה מובן מאליו להרצל ולבאי הקונגרס הציוני הראשון. כאשר הוקמה המדינה עמד עקרון זה למבחן עם ההתנגדות החרדית להצבעת נשים. כמו נושאים רבים אחרים – ההנהגה הציונית החילונית עמדה על דרכה תוך ניסוח פרגמטי אך בהיר של השקפותיה, כפי שניכר גם במגילת העצמאות. החירות והשוויון הם לב מורשתנו!
האם ה"מזרחיים" דחו את ה"אליטה"?
האליטה של ההתיישבות העובדת – הסוציאליסטית, עיצבה כמעט 70 שנות יישוב עברי עד הקמת המדינה ועוד כמה שנים לאחר מכן.
לאור אמונה זו, ששוויון אחד מעיקריה, הוקמו מפעלי ענק בתשתיות, הושקע הון בהעלאת יהודים מכל תפוצה בעולם –תוך כדי מלחמה קשה וצנע כלכלי, הונהג חינוך חובה חינם, הושם דגש על עמלנות, הקרבה, עבודת כפיים והתיישבות.
שלל טעויות הוכרו בדיעבד - במרוצת השנים. תקצר היריעה מלדון בהן כאן, אך ראוי להניח להן הקשר: הרעיון הציוני הלאומי שתול עמוק במודרנה ובנאורות האירופאית. מדובר בדפוסי חשיבה שהבשילו משך מאות שנים, לרבות תהליכי חילון שיהודים שותפים ומובילים בהם.
עם הקמת המדינה- שש מאות אלף בני היישוב הישן קלטו כמעט מיליון יהודים מארצות טרום מודרניות – כחלק מהחלום הציוני. ואולם ניכרו מתחים מובנים: שוני בתודעה מודרנית, שוני בהשכלה הנחשבת בעולם המודרני, שוני בתפיסת הציונות הלאומית, פער בהכשרה מעשית לעבודה חקלאית (כזו שהובילו תנועות נוער באירופה), ועוד.
תחלואי אפליה פורמלית ובעיקר בלתי פורמלית וודאי מילאו תפקיד בהתפתחות מתח עדתי, אך מי שירצה לתאר את המציאות הישראלית, גם באותם הימים, רק דרך עדתיות – יעוות את התמונה.
רבים מהיהודים בני ארצות ערב אימצו את האתוס הציוני-הומניסט, הדומיננטי, של זרמי העובדים לרבות עמלנות ואף הצבעה למפלגות העובדים כולל הזדהות עם בן גוריון. מי שיתאר זאת כפועל יוצא של מניעים חיצוניים - כלכליים למשל - פשוט ימעיט בכבודם (של בני משפחתי למשל).
בתוך השיח על אפליה מובנית, או מכוונת, ראוי לזכור: היחס ל"משאבים" ונדל"ן –מעוותים מאוד את גישת ה"התיישבות" ו"גאולת האדמה", "חלוציות" במציאות ללא תקשורת וכמעט ללא תחבורה. כך גם טענות על אפליה בחינוך נוטות להתעלם מתמורות בתיעוש ושינוי ביחס להשכלה כמשאב כלכלי. אין באלה כדי לנקות שגיאות – אך ייתכן ויאירו מתי נשמעת ביקורת החותרת לאמת, מול ביקורת שיעודה לטפח נרטיב בתהום של מאבק כוחות נצחי.
ויש גם מורכבות: בצד אליטה כלכלית – עירונית ואשכנזית, התגוררו בשיכונים עולים רבים מארצות אשכנזיות יחד עם עולים מארצות ערב. במקביל – קלטה התנועה הקיבוצית אל תוכה אלפי עולים מארצות ערב בשלל מסגרות ייעודיות. משפחות "מעורבות" הפכו חלק משמעותי בנוף החברה הישראלית.
בצד זאת, מובלעות עדתיות נותרו סמל לכשלונות בתוך חזון ה"אינטגרציה" הממלכתי.
ההסתאבות והשחיתות במפלגת מפא"י, ובעיקר ההאצה הכלכלית בעולם ושקיעת האידיאולוגיות בכלל וזו הסוציאליסטית בפרט– הובילו לשקיעת כוחה של ההתיישבות העובדת והיחלשותה כאליטה דומיננטית.
ואולם דווקא בימי ממשלות ימין המתיימרות לייצג את ה"מזרחיים" – האיצו הפערים כולל הפער החופף לשסע העדתי, אך "מזרחיים" מעולם לא פרשו להקים מפלגה מודרנית לשוויון ותיקון מצבם הכלכלי (להוציא הפנתרים, שזכו ל 0.9% ולא נכנסו לכנסת).
כך או כך, תחת האליטה הציונית חילונית הומניסטית לא נולדה חלופה אחת, אלא מציאות של "שבטים"- כדברי הנשיא ריבלין. האם משהו משותף להם?
ישראל השלישית.
בימינו - הציבור החרדי, חלק מהמסורתיים, ורוב הדתיים הלאומיים התלכדו למעין "גוש". פרמטרים כמו השכלה, מצב סוציו אקונומי ו"מזרחיות" עדיין ניכרים וחופפים חלק גדול מציבור זה, אך אלה, לדעתי, רק משתני רקע – למרות שיח הזהות הרלטיביסטי אודות "ישראל השניה".
הציונות הדתית לא מזרחית ולא עניה – הסיפור שלה, משקף תמורת עומק ישראלית ואתוס חדש שהתבסס בעקבותיו: זה אולי לב העניין:
מעטים היום יודעים כי הציוניים הדתיים שחתמו על מגילת העצמאות היו בשר מבשרה של תנועת ההשכלה וזכו לחיבוק חם של הנהגת הציונות. חברי השומר הצעיר הקימו קיבוץ על שם שמואל מוהליבר – מבשר ציוני דתי.
ואולם מהפך: הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו הנלהבים השתלטו מבפנים על הציונות הדתית בערך משנת 1980 עד 2000. במהירות צמחה אליטה משיחית לאומנית– שהציבה חזון הופכי לתנועה הציונית: במקום אמונה באדם- בעם -ובזכות לריבונות, מונחת אמונה בתכנית גאולה מעשית - אתנוצנטרית ובדלנית עד כדי גזענות.
כל זאת לא התרחש בריק.
שליטה ישראלית בשטח ובו מיליוני ערבים ילידים ללא אזרחות תרמה למבוכה ולהיפוך בדימוי החלוץ – עם הקמת ההתנחלויות.
מתוך זיקה היסטורית-פוליטית הופקד משרד החינוך בידי מפלגת הדתיים הלאומיים ובחסות האוטונומיה הקצין החינוך הממלכתי דתי, ואילו החינוך החרדי- שלכתחילה לא היה מחויב לערכיה של מדינת ישראל- הורחב עד מאוד.
בתהליך נגדי - הואץ הניכור החילוני, לא רק מהגמרא הגלותית, אלא גם מסממני ההתחדשות העברית עצמה –התנ"ך, החגים ואף ההגות ההומניסטית של המשכילים. הכל נפל בפח הניכור מ"היהדות" שעוצבה מחדש בתודעה החילונית- ברוח לאומנית - זרה.
באופן מפתיע הפכה משיחיות ארץ ישראל השלמה מעין גשר להשתלבותם של החרדים. עשרות סקרים מלמדים על דומיננטיות של עמדות לאומניות וגזעניות בלב ציבור זה – ללא הבדל בין אשכנזים ומזרחיים. כך נוצר חיבור היסטורי בין חסידויות כמו חב"ד, להשקפות ה"מתנגדים" (לחסידות) – והרי זהו מתח שאיים לפלג את יהדות העולם, אלמלא הצונאמי של תנועת ההשכלה.
כך התלכדו בסערה זרמים אקטואליים לפירוש כמעט משותף של "יהדות". לכן המשחק הדמוקרטי החלול אולי טוב להם, אבל מהות הדמוקרטיה – הרבה פחות.
זו לא ישראל השנייה אלא ישראל השלישית. מדובר בהתפתחות חדשה שאינה מתבקשת מהיות האדם חרדי, "מזרחי", או ציוני דתי. יש כאן אתוס חדש. יהדות חדשה. דרך שאינה יכולה להכיל את מגילת העצמאות, ואת המורשת ההומניסטית של עם ישראל כיסוד לדמוקרטיה מהותית.
המאבק על הדמוקרטיה הוא לפיכך מאבק על יסודות ה"יהדות". חילוניים מפחדים מהשדה הזה, אבל לא תהיה ברירה:
האליטה הציונית חילונית הומניסטית מוכרחה להאיר לעצמה את חזונה שהפקירה: לנער את האבק ממושגיה, מההגות היהודית העשירה שהובילה לכינון אליטה זו – ובעקבותיה לפלא קיומה של מדינת ישראל.
צפוי מסע ארוך ומלא קשיים. כבר בפינה ממתין היחס לאזרחים הערבים - מתחייב לתת גם להם מקום בסמלי המדינה ואף לשקול את מעמדם של מוסדות ציוניים כמו קק"ל, בזמן קיומה של מדינה ריבונית. במקביל נדרש להחזיר לעצמנו את הרוח – להתמצא במורשת מתוך ערכינו ההומניסטיים - לבחון את היחס להגות העם הזה, להוראת התנ"ך, לרוחניות חילונית ולמשמעות היותנו בני תרבות מערבית פתוחה – מושפעת ומשפיעה. מעצבים פעילים של חברת המופת אותה חלמה התנועה הציונית.
המסע יצא לדרך. והוא לא יושלם עד שנבטיח את הדמוקרטיה שלנו - בלב המורשת שלנו.