מאת אלעד ארנון. רב חילוני ומשורר.
לפני החוק ניצב פקיד מטעם שר המשפטים החדש. מגיע אליו הרצל ב. אזרח מארץ רחוקה שחצה את הים כדי להגיע אל החוק.
מבקש הרצל ב. להיכנס. הניצב עונה לו: "אין כל בעיה, אנחנו מדינה דמוקרטית ולך כאזרח יש זכות בסיסית להיכנס בשער". הרצל ב. העלה חיוך על פניו, קד למול הניצב כמחווה וציפה שיסור למולו כדי שיוכל להיכנס בשער החוק. למרבית הפלא, הניצב לא זז. נשאר עומד איתן ויציב במקומו.
המתין בנימוס הרצל ב. מספר דקות עד שהעז לשאול: "ובכן, אמרת לי שאני רשאי להיכנס, לצערי איני יכול לעשות זאת מכיוון שאתה עומד מולי וחוסם את הכניסה". הניצב משפיל את מבטו לכיוונו של האזרח המודאג ועונה. "ובכן, הזז אותי ותוכל להיכנס".
הרצל ב. העלה עווית על פניו וגירד את זקנו הארוך. "מה פשר הדבר, מדוע שאזיז אותך, הרי אתה יכול לזוז בעצמך, אמרת שאין מניעה שאכנס אז תאפשר לי בבקשה".
"אם תזיז אותי תוכל להיכנס." חזר הניצב. "אין לי כל עניין ורצון לעשות זאת כך, אני מבקש כאדם הפונה אל נציג המשפט המכובד שתענה לבקשתי ותאפשר לי מבלי שאאלץ להפעיל כוח".
"אין לך ברירה", ענה הניצב. "הציבור בחר בי ונתן לי כוח רב, לי אין כל רצון לאפשר לך להיכנס, החוק הוא זה שמחייב אותי". אמר כמדקלם בהליך רשמי.
"אם החוק מחייב אותך מוטב שתשמע לו, הרי אתה נציג החוק". אמר הרצל ב. "נכון", ענה הניצב.
" אבל החוק שאתה מדבר עליו כבר לא מחייב אותי, הוא קיים כאן מאחוריי ואתה מבקש להיכנס אליו וזו זכותך, אך לי שמורה הזכות מתוקף הסמכות שקיבלתי מהעם להישאר זקוף במקומי". הרצל ב. חשב לעצמו שמשהו מאוד משונה קורה לו. הוא ידע שיש לו את הזכות להגיע. זכות היסטורית לאומית כמו לכל עם בעולם. אך הוא לא חשב שברגע שיגיע לא ייתנו לו להיכנס אל החוק.
"תשמע, אתה לא משאיר לי ברירה. אאלץ להזיז אותך". אמר הרצל ב. כשהוא מפשיל את שרווליו. "בבקשה, נסה". ענה הניצב. "אך זכור. כל מנגנוני הביטחון של המדינה עומדים לרשותי. הצבא, המשטרה, המוסד ושירות הביטחון הכללי. כך גם משרד המשפטים האוצר והחינוך ועוד הרבה תיקים ומשרדים שקיבלתי מתוקף סמכותו של העם". הרצל ב. ביקש כיסא לשבת. הוא התיישב כשראשו שמוט מטה, והחל לזמזם לעצמו בשקט "להיות עם חופשי בארצינו, ארץ ציון..".
הוא קם ואמר בהתרגשות לניצב: "להיות עם חופשי. זה ההמנון של הארץ הזו. זה אומר שאני חופשי להיכנס בשער החוק".
"שיר מאוד יפה זמזמת" ענה לו הניצב. "גם אני מאוד מתרגש ממנו". הוא שלף ממחטה מכיסו ומחה דימעה. "העם החופשי אמר את דברו. הוא שם אותי כאן כדי לשמור ואני לא מתכוון לזוז מכאן". הרצל ב. הביט בשעון ידו. הוא זכר שבעוד כשעה יוצאת אוניה נוספת מהנמל איתה יוכל לשוב לארצו.
"אני חושב שאין לי מקום כאן, אם אני לא יכול להיכנס". מלמל לעצמו. הניצב רכן לעברו ולחש באוזנו: "לא אמרתי שאתה לא יכול. אמרתי שתנסה להזיז אותי. אבל אתה חלש. מוותר בקלות. אולי עדיף באמת שתעזוב".
הרצל ב. הסתובב לכיוון הנמל ועלה על האונייה הראשונה שהגיעה. כשהוא נשען על מעקה הסיפון אמר לעצמו : "ואם לא תרצו הרי שכל זה רק אגדה.."
הצטרפת למובילים באתר מכון הגות? - נהדר.
כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"