"אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה".
כך מתאר עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך", את רגע ההכרזה על החלטה 181 של האו"ם ב 29 לנובמבר 1947, מנקודת מבטו כילד בן תשע.
המבוגרים מאתנו בגילאי ארבעים ומעלה זוכרים את החגיגות בבית הספר במועד הזה, כמעט באותה התרגשות המתוארת בסיפור של עוז. אני זוכר שבכיתה ג' הצגנו שחזור של רגע ההכרזה. התרגשות גדולה עטפה אותי ממה שקיבלתי מהסביבה. מהמורה בכיתה, מעורכת הטקס ובעיקר מהבית. מסבא שעלה מרומניה בדרך ארוכה של עלייה והתיישבות חלוצית אחרי ששרד את השואה. מאבא שלחם במלחמות הגדולות, ומאימא שמגיל צעיר אהבה לזמזם את שירי הלהקות הצבאיות. לא ידעתי להגדיר את עצמי אידיאולוגית. יהודי חילוני ציוני. אבל זה מה שהייתי. אולי רובנו היינו כאלה?
מה המועד הזה אומר לנו היום? האם עדיין מתייחסים אליו בהתרגשות כזו בבתי הספר הממלכתיים? מניח שהתשובה תהיה אולי, תלוי איפה ומשהו מתנדנד כזה או אחר.
מדובר באירוע היסטורי שאין כדוגמתו - העם היהודי קיבל הכרה מאומות העולם לכונן מדינה עצמאית משלו.
הגשמה של השורה האחרונה מהמנון התקווה: להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון.
למחרת ההחלטה פרצה מלחמת העצמאות. בהתחלה כמלחמת אזרחים, מכיוון שהבריטים עוד שלטו כאן. הצד הערבי פתח במתקפה משולבת על קיבוצים, יישובים וערים מעורבות. חסמו צירים ותקפו שיירות הספקה של הצבא הישראלי שהוקם מתוך המחתרות תוך כדי המלחמה.
כך למעשה יום חגיגת ההכרה הבינלאומית הפך ליום קרב של מלחמה על הבית.
היום, אנחנו במלחמה שנמשכת מעל ארבעים יום וסיומה לא נראה באופק.
מלחמה שהחלה במתקפה אכזרית ב 7 באוקטובר. תאריך שייחרט לשנים רבות כיום אבל צרוב בשמחת תורה, אחד החגים השמחים במעגל השנה. טראומה לאומית שמדינת ישראל לא ידעה כמותה מיום הקמתה.
שוב אנחנו במלחמה על בית שהותקף בבטנו הרכה, מה שהוביל תגובה של התגייסות המונית צבאית ואזרחית כדי להשיב את הביטחון, ולהחזיר את החטופים הביתה.
מה נוכל לקחת מכ"ט בנובמבר אל המציאות האקטואלית שלנו?
אני מציע שני עניינים לפחות שחשוב לציין:
1 - מאבק על הכרה בינלאומית - הרצל היה ראשון להשפיע ולגייס תודעה עולמית לזכותו של העם היהודי להקים מדינה. הוא הוביל את הקונגרס הציוני הראשון: אירוע מתוקשר היטב במרכז אירופה של סוף המאה התשעה עשרה, ופעל להשגת "צ'ארטר", אותו מסמך המעניק את הזכות לעם היהודי לכונן מדינה משל עצמו. הרצל היה אבי הציונות המדינית והאמין שעבור מדינה יש לבקש ולקבל הכרה בינלאומית. להיות בתקשורת עם העולם ובעיקר עם מנהיגי מעצמות בעלי השפעה במזרח התיכון.
ההחלטה באו"ם התקבלה מאוחר, למרבה הצער אחרי שואה שהובילה להשמדת יותר ממחצית יהדות אירופה.
כיום חזית ההסברה הינה אחת החזיתות הקשות שמדינת ישראל נאבקת בה בכדי לקבל הכרה בינלאומית בזכותנו להגן על המדינה. קשה לקבל את העובדה שאזרחים רבים, ברוב מדינות העולם, ביניהם גם הדמוקרטיות המערביות, נאמנות לצד הפלסטיני בסכסוך ומתקשות לקבל את זכותה של ישראל להגן על עצמה.
מתוך כך חשוב במועד זה להתמודד באמת עם ההסברה, כלומר, להבין את החשיבות של השגת תמיכה בינלאומית לגיוס ואיתור שותפים לדרך במאבק על ביטחון המדינה והשבת החטופים.
2 - בחינת הדרך הדמוקרטית ליברלית – ההחלטה שהתקבלה על תכנית החלוקה סללה את הדרך להכרזת העצמאות בה נחתם מסמך מכונן שעד היום תלוי בכל כיתה בבית ספר, נלמד בשיעורי אזרחות, ונכח עד לא מזמן במרכז השיח הישראלי בהפגנות המחאה לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית.
לא לחינם זה קרה. הכרזת העצמאות מכילה בתוכה עקרונות יסוד המתווים את דרכה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שילוב מאתגר שחשוב להתמודד אתו במערכות החינוך, בהסברה, ובמדיניות להמשך הדרך:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".
על האמירה הזו נלחמים כעת בשביל להגן על המדינה היהודית דמוקרטית שלנו. יש כאן שילוב מאתגר ומחייב בין הכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה שתהיה מקום בטוח לכל יהודי באשר הוא, לבין ערכי יסוד אוניברסליים התאומים את דרישת האו"ם בהחלטה להכיר במדינה יהודית כמדינה דמוקרטית ליברלית.
על השילוב הזה אנחנו צרכים להיאבק בכלל המסגרות האפשריות. בחשבון הנפש שלנו עם עצמנו כאזרחים במדינה, כהורים לילדים שיצמחו להיות דור העתיד, כאנשי חינוך, מובילי קהילה, ומתווי דרך בכל תחום בחברה הישראלית.
אם נדבק בזה, אולי נגיע לתיקון המתבקש באיתור שותפים נכונים בצד השני להתחיל לסלול יחד את הדרך לשלום במתכונת של שתי מדינות לשני עמים.
היום נראית הדרך ארוכה מתמיד, אך אם נגזור על עצמינו לקבל את הסטייה ממנה, מלחמת העצמאות לא תבוא אל סיומה.