מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני. (6 דקות קריאה)
הכל פוליטי, ובכל זאת, בואו נדבר לרגע על מה שמתחת לתוצאה הפוליטית: מגמה גוברת וברורה של לאומנות, בדלנות קנאות ושאר המילים שאנחנו רגילים לגנות. בבחירות האחרונות זה היה בולט – הרי לא התקיים דיון ממשי על מדיניות. אפילו ה"רפורמה" המשפטית העתידית לא נדונה אלא הוזכרה בשולי הקמפיין של המפלגה הדתית לאומנית. אז מה בעצם קורה? יש עניין רציני של זהות, או באופן מדויק יותר – פחד.
[מוזמנים להכיר את עמוד "חילוניסט" באתר מכון הגות - אירועים קרובים, סרטונים מרתקים ועוד .. ]
מחנה גדול, ולא רק דתיים קיצוניים, מפחד לאבד את זהותה היהודית של ישראל. צריך להקשיב לזה, לנתח את זה ולחשוב היטב כיצד להתמודד עם זה.
חילוניים ליברליים מביטים במספרים היציבים של הזרם המגדיר עצמו בכל סקר כ"חילוני" אך עניין זה מסתיר מגמה ברורה, המתהווה בשקט, ויסודה בחינוך:
עשורים של עידוד ממשלתי נטול ביקורת ערכית לחינוך דתי-לאומי-חרד"לי- חרדי עשו את שלהם. היקף החינוך הזה בישראל ניכר- והשפעתו גדולה יותר מהנראה לעין. כמעט בכל משפחה דתית בישראל כמה ילדים ש"הורידו את הכיפה". זה תהליך צנוע כשלעצמו והוא מתורץ במגוון תירוצים לרוב נגד אורח החיים האורתודוכסי, אך אין סיבה להניח כי מורידי הכיפה נטשו את יסודות המחשבה הבדלנית-לאומנית שאפשר לכנות "הנרטיב האורתודוכסי" (הישראלי לפחות).
אני זוכר את הזעזוע בפעם הראשונה שישבתי שעתיים בגן ילדים של אחת העמותות החרדיות הללו, שעבורן חג חנוכה למשל הוא הזדמנות לסיפור על שמן הזית ומרכיביו הטהורים יותר וטהורים פחות, תוך כדי אזכור קבוע של "עם ישראל" המתערבב שוב ושוב בסיפור. חלק נכבד מספרי הלימוד של הגנים הללו נתפרו במיוחד עבורם, ורבים מהם כוללים מסרים אדנותיים הניכרים מכל איור וכל סיפור. תעמולת מסרים הגולשים הרבה מעבר לקיום מצוות ואהבת האל. עיצוב הגן כולל תמונות רבנים גדולות למדי התלויות בגובה כה רב המותיר את הילדים קטנים במיוחד. חשבתי אז שאפילו באיראן אין דבר כזה. בבתי הספר מתווסף לכל זאת ההפרדה בין המינים באופן שדווקא מדגיש את הצורך בגבולות חיצוניים נוקשים, תחת האפשרות של התמודדות נפשית פנימית עם השונה, והיצרים שלנו.
כל אלה ועוד, מייצרים עבור בוגרי החינוך האורתודוכסי מארג תחושות ותמונת עולם הלובשות הגיון פנימי סדור יותר: זהו נרטיב הממזג בין רעיונות הלקוחים מן הדת והמסורת הגלותית-קורבנית, דטרמיניטית וא-היסטורית ("בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו") ובין הלאומיות, האדנות ולמעשה הלאומנות הכוחנית כלפי הזר ("עם הנצח... ") המבססים יחד דעה כאילו כל אלה הם מיטב יסודותיה של ה"ציונות".
מבלי להידרש כאן לסילוף הרעיון הציוני – הרי שיש כאן עניין שהציבור החילוני-הומניסטי חייב להפנים:
זוהי זהות הנתונה במתח מובנה עם המודרנה שפירקה את ה"עדה", וגם עם ערכי החירות של אירופה הדמוקרטית, ובעיקר עם התחדשות התרבות היהודית. בכל שנה מתחדשים אלפי ביטויים תרבותיים בישראל וזאת כמובן גם לאור השפעה חיצונית – במוסיקה, בלבוש, בשיח וכו'. מה שנראה בעיני חילוניים טבעי או יפה, מעורר בקרב אורתודוכסים רבים חרדה עד כדי ערעור תחושות הביטחון ביופיו ו"טוהרו" העתידי של "עם ישראל".
זוהי דאגה כנה המתחזקת כאשר ליברל, שמאלן או הומניסט נדמים כמי שמפנים גב לכל המורשת היהודית ארוכת השנים, כמי ש"הוציא עצמו מן הכלל" (זהו חטאו של ה"רשע" מהגדת הפסח). אנשים אלה שואלים עצמם – מי ידאג ל"יהדות"? זו כמובן "היהדות" – שיש בה דרך אחת.
הנרטיב האורתודוכסי הצליח לטשטש ולקעקע ביעילות את ערכי היסוד של מחשבת ישראל לדורותיה (תבונה, חירות, שוויון, רגישות לאדם, התחדשות תרבותית ועוד) ולשוות לאלה דימוי של "מערביים" שיסודם בתרבות ה"גויים".
הפחד מ"אוניברסאליות" נוכח תדיר.
אני זוכר מרצה לאומן במיוחד, בבר אילן שזעק בקול רם - " IMAGINE של ג'ון לנון זה אסון". למדתי מהדיון שהתעורר: הוא זיהה בערכיו של לנון (שאגב דומים למיטב נביאי ישראל) אפשרות של הפניית גב למורשת, ביטול ה"עם" שהרי זהו עולם ללא "גבולות" ואולי בכלל נטול גבולות – גם מיניים, גם מוסדיים וגם חברתיים .. כלומר מחיקת הפרטיקולארי.
"אני מפחד שתאבד הזהות היהודית של המדינה הזו" אמר לי חבר חילוני – בוגר החינוך האורתודוכסי. מדובר באדם נבון, ונראה לי שאנחנו צריכים להקשיב להלך הרוח הזה. ראש ממשלה ישראלי הידוע בכושרו התקשורתי, לחש פעם באוזנו של רב מסורתי (עובד קמיעות כשלעצמו): "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". המשפט הזה, תמצת הלך רוח ממשי, המלווה את החברה הישראלית עד היום.
אפשר להתקומם, אבל ראוי גם ללמוד ולתהות אודות המאמץ של הציבור החילוני:
אנחנו מוכרחים להיאבק על החינוך. לא רק לתבוע מן המדינה שתבלום לאומנות ובדלנות בחינוך אלא לתבוע גם מעצמנו לעצור ולחשוב – לאן אנחנו מכוונים?
האם רובו של הציבור ההומניסטי בישראל חולם על עולם בלי שפה ייחודית? בלי משפחה? בלי אהבת הארץ? בלי שום ערך למקורות ? זהו הדימוי שטופח כאן בכל זאת, על ידי מי שלא שם לב כי ג'ון לנון, כמו ישעיהו הנביא, הציבו את האהבה והשלום העולמיים כשלמות לשאוף אליה - IMAGINE . האם אנו יודעים להעמיד טוענים כאלה במקומם או שאנחנו עומדים שותקים ונבוכים מולם?
כמה ילדים בישראל יודעים שהם ממשיכי גדולי תנועת ההשכלה?
שהתנועה הזו יצרה מהפכה יהודית? שיהודי אמריקה הם למעשה זרוע של אותה מהפכה, ששורשיה במיטב ההוגים – רמב"ם, שפינוזה והבאים אחריהם.. כמה מורים חילוניים חשים כי הם מובילי דרך בהתחדשות יהודית?
התרבות העברית בישראל מחדשת תלי תלים של – אמנות, ספרות וגם –הלכות, כלומר חוק ופסיקה, כן – בעיקר בבג"צ.
אילו מחברי מסכת סנהדרין היו קופצים לביקור כאן, הם לא היו מאמינים לעושר ולאיכות הזו, ובעיקר היו נבוכים שאנחנו מכנים אותם "חז"ל " בעוד את כל היצירה הזו אנחנו לא מחשיבים כ"יהודית". מי שמפריד יצירה "ישראלית" מ"יהודית" טועה ומטעה.
מחברי מסכת קידושין למשל, שבשעתם הביאו את מיטב החידוש ה("חילוני") הלניסטי הזה מאלכסנדריה אל תוך המסכת הנהדרת הזו, היו נדהמים לגלות כי מדינה בעת החדשה מתעקשת להישאר חוק ישן - נורמות שפג תוקפם מזמן. הרי הם שסימנו לנו את הכיוון של זכויות לאשה כבר בעולם העתיק. הם לא היו מבינים איך מתרחש ההפוך על הפוך הזה, שדווקא חילוניים לא חשים שותפים של חכמי המשנה פורצי הדרך ושוברי מסורת הכוהנים.
ומה קרה לתנ"ך? איך קרה שספר הספרים הנצחי -הפותח את מגילת העצמאות בגאווה, הופך משעמם כל כך בבתי הספר? תעוזתם של מחברי המקרא כבר הרחיקה מהם את הוראת הספר הזה בציבור החרדי. מוזר איך דווקא חילוניים נוטשים את נחישותו של אברהם להוכיח לאלוהים מהו צדק, את בחירתו של משה לא להזכיר שום פולחן בעשרת הדיברות, את הריאליזם של יוסף, את תהיותיו הכופרות של קהלת, שלא לדבר על תשוקותיו של מחבר שיר השירים ועוד ועוד..
הרהורים חילוניים בכיוון הזה עשוים למתן במשהו את חרדתם המוגזמת של אחינו האורתודוכסיים, אך תוך כדי כך גם לחדד לנו עצמנו, את ערכינו ההומניסטים הטובים - בלב מורשת ישראל.
הצטרפת למובילים באתר מכון הגות? - נהדר.
כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"
Comments